בש"פ 2523/14איאד אבו סארה נ. מדינת ישראל

1.

מונחת בפניי עתירה לגילוי ראיה. העותר הואשם בעבירה של מגע עם סוכן זר, קשירת קשר לביצוע פשע, ותמיכה בארגון טרור.

2.

בדיון בפניי הדגיש הסנגור שני קווי הגנה. האחד , כי הודאות מרשו אינן קבילות עקב מצבו הבריאותי. צוין כי העותר סובל ממחלה נדירה שהשפיעה על קבילות הודאותיו. האחר , כי הסוכן הזר עימו עמד העותר בקשר (על פי כתב האישום) - שימש כ"סוכן מדיח", ויש בכך, אליבא דהסנגור, להשפיע על אחריותו של העותר בפלילים או להצדיק הקלה בעונש היה ויורשע.

באשר לקו הראשון, נראה שאין הדבר קשור לעתירה. זאת משום שהתיעוד הרפואי בדבר מחלתו של העותר מצוי בשליטתו. באשר לקו השני, סבור הסנגור כי לכל הפחות יש להודיע לו האם הסוכן עבד מטעם שירות הביטחון, ואם כן – כנגד כמה יעדים הוא פעל. לדברי הסנגור, הוגשו שלושה כתבי אישום – לרבות זה הנוכחי – בעקבות פעילותו של הסוכן.

3.

המתווה הנורמטיבי בבקשה מעין זו מצוי בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - "חיסיון לטובת המדינה". על פי האמור בסעיף, על שופט בית המשפט העליון לשקול האם הצורך לגלות את חומר החקירה "לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". הפסיקה הדגישה כי על בית המשפט לבחון האם מטעמי ביטחון המדינה אין לגלות את החומר, אל מול הפגיעה ביכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו.

שמעתי את בא כוח המדינה וגורמי הביטחון במעמד צד אחד. הבדיקה בנידון היא פרטנית וקונקרטית. כאמור, השיקול המרכזי בבקשה להסרת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות הוא האם השארת החיסיון על כנו תמנע מהנאשם אפשרות הוגנת להתמודד עם כתב האישום. לאמור – ניהול הליך פלילי הוגן.

בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה שאי-חשיפת החומר לא תפגע בנאשם באופן האמור. אין בכך כדי למנוע מהנאשם להעלות את קווי ההגנה שצוינו במהלך משפטו בתיק העיקרי.

4.

העתירה נדחית.