בש"פ 2525/00 אנטואן דיב נ. מדינת ישראל

1.בתו של העורר נמלטה מנחת זרועו של בעלה לבית אביה - הוא העורר. היא חיה בנפרד מבעלה ולאחרונה הכירה גבר אחר עימו ביקשה לפתח קשרים. בני משפחתה לא ראו בעין יפה את הקשרים האלה והם דחקו בה לחזור לבית בעלה. גם העובדה שבעבר ניסתה להתאבד, בשל יחסיה הקשים עם הבעל, לא הרתיעה אותם מלנסות להניעה לשוב אליו.

ביום 14.2.2000 כלאו שני אחיה של המתלוננת את אחותם בבית אביה ואסרו עליה לעזוב אותו. הם איימו עליה כי אם תצא מפתח הבית, תוכה על-ידם. מיד לאחר מכן תקפו אותה שני האחים, בצוותא חדא, כשהאחד מהם מושך בחוזקה בשערה ומכה אותה, בעוד אחיו מקלל אותה בצעקות רמות ומאפשר לראשון להפליא בה את מכותיו. הם איימו עליה כי אם תמשיך בקשריה עם הגבר האחר סופה שיהרגו אותה. אמה של המתלוננת הופקדה על משמר הבית ומנעה ממנה לצאת מפתחו. המתלוננת שוחררה מהבית, ששימש לה ככלא, רק לאחר שהצליחה להבריח מתוכו פתק, המופנה לעובדת הסעד, ובו זעקה לעזרה.

2.שלושה ימים לאחר מכן הגיע העורר, אביה של המתלוננת, העובד בעיר אחרת, לביתו, ואיים על המתלוננת באומרו: "או שאת חוזרת לבעלך או שתמותי". העורר הוסיף ואמר כי "אם בפעם הראשונה ניסית להתאבד ולא הלך לך אז תנסי שוב ותתאבדי". הוא נתן לה אורכה של שלושה ימים לשוב לבית בעלה, אך ביום רביעי הסכים להאריך את המועד בעוד יום אחד. באותו יום חזר למקום עבודתו בנמל אשדוד. בינתיים שוחררה מביתה-כלאה בידי המשטרה.

בית משפט השלום (כב' השופטת ג' רביד) הורה על מעצר שני אחיה של המתלוננת ועל מעצר העורר עד תום משפטם. בית המשפט ראה בעורר שותף למעשי האיום וההפחדה שהופנו כלפי המתלוננת. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בפני כב' השופט צ' הרטל), ושם הוחלט כי העורר ישוחרר בערבות ובתנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר ישהה בביתו של אחד, רמי אברהם, באשדוד, ובלבד שאותו אברהם יערוב לו, יפקח על תנועותיו וימנע ממנו לצאת מפתח הבית. ימים אחדים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי פנה העורר בבקשה לבית המשפט לשנות מתנאי השחרור. הוא הסביר כי הערב רמי אברהם אינו מוכן לפקח על תנועותיו.

כיוון שכך, הציע העורר לבית המשפט קמא, לשנות את תנאי השחרור באופן שיתאפשר לו לשהות בעיר עכו בביתו של קרוב משפחה המוכן לפקח על תנועותיו ולהבטיח כי לא יצא מפתח הבית בכל שעות היממה. התביעה הסכימה לבקשה זו, ובית המשפט נעתר לעורר.

היום מבקש העורר לשוב ולשנות עוד מתנאי השחרור. הוא סבור כי ההגבלה שהוטלה עליו חמורה מדי שכן אינה מאפשרות לו לצאת ולעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו. העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, כך הוא מציין, אינה מצדיקה את מעצרו. מדובר באיום סרק שהשמיע כלפי בתו, איום שאין בו ממש במיוחד לאור העובדה שהעורר שוהה מחוץ לביתו במשך מקצת מימי השבוע. עוד מציין העורר כי בתו המתלוננת נאספה למקלט לנשים מוכות וממילא אין חשש כי יפגע בה.

3.בקשה זו של העורר צריך היה לה שתוגש לבית המשפט המחוזי לצורך עיון חוזר בהחלטתו, אך גם לגוף הדברים לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. העורר היה שותף למסכת האיומים שהושמעו כלפי בתו. אל דברי האיום מצד אחיה של המתלוננת ומעשי התקיפה כלפיה, נצטרפו גם דברי האיום שהשמיע העורר. אלה לא היו פחותים בחומרתם מדברי האיום שהשמיעו בניו. המדובר במסכת אחת של יצירת אווירת דיכוי ואלימות שנועדה לכפות על המתלוננת לשוב לזרועות בעלה שמפניו נמלטה. בנסיבות אלה צדק בית משפט השלום כשלא ראה שוני של ממש, מבחינת חומרת המעשה, בין התנהגות אחיה של המתלוננת, לבין התנהגות העורר. בית המשפט המחוזי החליט להקל עם העורר ובחר בחלופת מעצר. התנאים המגבילים שנקבעו לשחרורו של העורר נועדו להבטיח את הרחקתו של העורר מביתו ואת הפיקוח על תנועותיו. מבין שתי האפשרויות - אילוץ המתלוננת לסגור עצמה בדלת אמותיו של מעון הנשים המוכות, מצד אחד, ופגיעה חלקית בחירותו של העורר כדי להבטיח את שלומה, בחר בית המשפט המחוזי באפשרות האחרונה. בבחירה זו, אין עילה להתערב.

התוצאה מכל אלה שהערר נדחה.