בש"פ 2531/08 שמעון זיטון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.2.2008 לפיה נדחה ערר שהגיש העורר כנגד החלטת בית משפט השלום בראשון לציון אשר קבעה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו. העורר טוען כנגד הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה, לחלופין הוא מבקש לשחררו לחלופת מעצר.

כתב האישום

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין-תשל"ז (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של התפרצות לדירה בכוונה לבצע עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין והחזקת מכשירי פריצה, עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

על פי כתב האישום במועד שאינו ידוע, אך עובר ליום 11.11.2007 בשעה 14:00 קשרו העורר ומעורב נוסף בפרשה, (להלן: "רוני") קשר לפריצת דירה ברחוב הכרם 8 ברחובות. בהמשך לקשר ולשם קידומו הצטיידו העורר ורוני בכלי פריצה ופרצו לבית, בכך שעלו אל הגג, ירדו ממנו אל מרפסת הבית, שברו את החלון המוביל לחדר הארונות ונכנסו פנימה בכוונה לבצע גניבה. על פי כתב האישום, העורר ורוני גנבו מהבית תכשיטים שונים. בהמשך, הזיקו השניים במזיד ושלא כדין לדלת הראשית בבית בכך ששברו את המנעול ויצאו מהבית עם הרכוש הגנוב דרך הדלת השבורה.

בקשת המעצר וההחלטה בה

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה למעצרם עד תום ההליכים של העורר ורוני. בית המשפט (כב' השופטת י' בלכר) קבע בהחלטתו מיום 28.11.2007 כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר ורוני. נקבע כי אומנם מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, אך בהצטרפותן אלו לאלו יש כדי להקים את המארג הראייתי, שיש בו סיכוי סביר להרשעה, כנדרש בשלב זה של בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט פירט בהחלטתו כי הראיות הנסיבתיות במקרה דנן הן אלה: עדותה של בעלת הדירה שהבחינה בשני בחורים יורדים במדרגות שאחד מהם עם שיער קצוץ ואחד עם שיער שיבה, כאשר מחומר הראיות עולה כי קיים דמיון בין התיאור שמסרה בעלת הדירה ותיאורם של העורר ורוני; עדת ראיה שהבחינה בשני חשודים הפורצים לדירה כשהם עוטים על ידיהם כפפות בצבע לבן; בציפית שבתוכה נמצא הרכוש הגנוב נמצאו גם שתי גרביים לבנות שעשויות להיראות מרחוק ככפפות

ובעת המעצר- נעל העורר נעליים ללא גרביים; הציפית שבתוכה היה הרכוש הגנוב נמצאה בסמוך מאוד למקום מעצרם של העורר ורוני. לבסוף, קבע בית המשפט כי כל התנהלותם של העורר ורוני בעת שנעצרו על ידי השוטרים הינה התנהלות מפלילה. על פי עדותו של אחד השוטרים, הוא הבחין שהעורר ורוני רצו מכיוון חצר הבניין ברחוב הכרם 8 וכשראו אותו ואת חבריו ניסו להסתתר בין השיחים. כנשאלו השניים לפשר מעשיהם הם נראו עצבניים ומיוזעים. רוני אמר לאחד השוטרים "אני חולה עזבו אותי אני מצטער", בצער שהביע, קבע בית המשפט, יש משום ראשית הודיה וחיזוק לראיות התביעה. העורר אמר לרוני: "שתוק לא עשינו כלום רק עברנו פה". בדברים אלה, כך קבע בית המשפט יש כדי לחזק את ראיות התביעה, שכן בדבריו יש כדי להעיד על ידיעתו שאכן קרה דבר מה במקום הימצאם. רוני מסר כי הוא והעורר היו בחצר הבניין, אך סרב למסור פרטים נוספים שהיה בהם כדי לאשר או להפריך את גרסתו. הסירוב, כך קבע בית משפט השלום, מחזק את החשדות נגדו. העורר בחר לשמור על זכות השתיקה, בנסיבות בהן היה מתבקש כי ייתן הסבר להימצאותו במקום, בית המשפט קבע כי הדבר מחזק את החשדות נגדו. בית המשפט קבע כי לאור קיומן של ראיות לכאורה ונוכח עברם הפלילי של העורר ורוני קיימת עילה למעצרם עד תום ההליכים. עבירות רכוש אומנם אינן מקימות עילת מעצר על דרך השגרה אולם בנסיבות המקרה דנן קיימת עילת מעצר של מסוכנות מאחר והפריצה בוצעה בצוותא ועברם הפלילי של העורר ורוני מלמד כי השניים הפכו את עבריינות הרכוש למקצוע ודרך חיים. לעורר, כך ציין בית המשפט, עבר פלילי מכביד בגין עבירות רכוש, לרבות בנוגע לרכב וכן עבירות סמים. עברו הפלילי החל עוד בשנת 1975 ולחובתו 30 הרשעות קודמות ותקופות מאסר ממושכות. בבחינת האפשרות לחלופת מעצר התלבט בית המשפט האם יש מקום לבחון חלופה במקרה דנן. לבסוף קבע בית המשפט כי מאחר ורוני לא ריצה עונש מאסר בפועל והרשעתו האחרונה של העורר הייתה בשנת 2005, על שירות המבחן לבחון את מסוכנותם של העורר ורוני ואת היכלות לאיינה בחלופה.

ביום 19.12.2007 לאחר שהתקבלו תסקירי המבחן בעניינם של העורר ורוני, קבע בית המשפט כי יש לשחרר את רוני למעצר בית לאור המלצת תסקיר המבחן בעניינו. באשר לעורר, נקבע כי יש לעצרו עד תום ההליכים נוכח תסקיר המבחן בעניינו לפיו נמצא כי העורר ניתק קשר עם היחידה לנפגעי סמים ברמלה אשר טיפלה בו. הבדיקה האחרונה שביצע העורר, בטרם ניתק את הקשר, העידה על שימוש בסמים קשים. כמו כן, נמצא כי אשתו של העורר, שהוצעה כחלופת מעצר איננה חלופה מתאימה. בית המשפט קבע שאין מקום להיעתר לבקשת ב"כ העורר לפיה יש לאפשר בדיקת חלופה נוספת.

על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 28.11.2007 הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב"כ העורר טען כי לא נערך מסדר זיהוי ואילו לב"כ המשיבה לא היה הסבר מדוע אכן לא נערך מסדר זיהוי במקרה דנן. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' ניוטל) קבע ביום 6.1.2008 כי בנסיבות העניין יש לערוך מסדר זיהוי, כאשר תוצאותיו של מסדר הזיהוי יובאו בפני בית משפט השלום, אשר יורה לפי שיקול דעתו, לגבי ההמשך, לרבות בשאלת הראיות לכאורה.

ביום 10.1.2008 התקיים שוב דיון בבית משפט השלום בראשון לציון. בפני בית המשפט הוצג מזכר מיום 8.1.2008 לפיו טענה עדת הראיה כי אין היא יכולה לזהות את החשודים שכן לא ראתה את פניהם באירוע אלא ראתה אותם מאחור. בית המשפט (כב' השופטת י' בלכר) ציין כי לא ברור מדוע המשיבה לא הבהירה כבר בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי כי על פי חומר הראיות העדה ראתה את החשודים מאחור בלבד. בית משפט השלום קבע כי העדר מסדר זיהוי אינו פוגם במארג הראיות הנסיבתיות שפורטו בהחלטה מיום 28.11.2007.

ביום 3.2.2008 הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב על החלטת בית משפט השלום מיום 19.12.2007 ומיום 10.1.2008. בית המשפט (כב' השופט ג' נויטל) דחה את הערר. בית המשפט קבע כי העורר מיקד את טענותיו לעניין קיומן של ראיות לכאורה ובעניין זה נקבע כי החלטתו של בית משפט השלום מבוססת ומפורטת ושגה ב"כ המשיבה שלא ציין בדיון הקודם בפני בית המשפט המחוזי כי עדת הראיה לא ראתה את פניהם של העורר ורוני. בית המשפט הוסיף כי צדק בית משפט השלום שקבע כי למרות שמדובר בראיות נסיבתיות, יש בהן פוטנציאל הרשעתי.

הטענות בערר

בהודעת הערר טוען העורר כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה קיימות ראיות לכאורה הגם שמדובר בראיות נסיבתיות. העורר טוען כי בעניינו עולים מחדלי חקירה מהותיים. העורר מציין כי לא נטען כנגדו כי הוא זרק או ניסה לזרוק את כלי הפריצה ו/או הרכוש שנגנב ואולם אלה נמצאו מעבר לגדר בחצר סמוכה. בנוסף, ברשותו של העורר לא נמצאו כפפות בניגוד לעדות עדת הראיה שטענה שראתה שהדמויות היו עם כפפות. לא נמצאו טביעות אצבע של העורר בדירה, על הרכוש או על כלי הפריצה שנתפסו. באשר לגרביים שנמצאו, נטען, כי אין ממצא לגבי תוצאות בדיקת ד.נ.א שיכול לקשור בין העורר לגרביים בהם נמצאו התכשיטים ובאשר לטענה לפיה נמצא העורר נועל נעליים ללא גרביים נטען כי מדובר בסוג נעליים שאין הולכים בהם עם גרביים. העורר מוסיף וטוען לגבי עדותה של בעלת הדירה כי לעורר שיער כסוף ולא שיער שיבה כפי שהעידה בעלת הדירה, בנוסף בעלת הדירה לא ראתה את פניהם של שני הבחורים, בית המשפט מיוזמתו הורה על מסדר זיהוי ולטענת העורר אי יכולתה של בעלת הדירה לזהות את החשודים היינו ממצא אשר צריך לפעול לטובת העורר. באשר לטענה לפיה נראו העורר ורוני לחוצים, מזיעים וניסו להסתתר עת באו השוטרים מולם, נטען כי הדבר אינו מלמד על מעורבות בביצוע העבירה אלא פחד מהשוטרים שהפתיעו את השניים. עוד נטען כי דברי העורר ורוני, אשר סובל מבעיות פסיכיאטריות, בעת המעצר אינם מלמדים דבר. לבסוף טוען העורר כי שתק בחקירתו עקב התייחסות חוקריו.

לחלופין טוען העורר כי אין המדובר בתשתית ראייתית איתנה, ועל כן ראוי לשחררו לחלופת מעצר.

ההכרעה

הראיות תוארו כהלכה על ידי בית משפט השלום, ואין טעם לחזור על הדברים. אני סבורה שבית משפט השלום צדק בהחלטתו. אכן, עסקינן בראיות נסיבתיות, אולם בהעדר הסבר מפי העורר לראיות- אלו הן ראיות נסיבתיות כבדות משקל. ב"כ העורר עמד בטענותיו על כך שזכותו של העורר היא לשתוק, ואין להסיק משתיקתו מסקנות לחובתו. מקובל עלי כמובן שזכותו של העורר לשתוק. ואולם – מדובר בנסיבות בהן לשתיקה יש מחיר. כפי שאמר השופט קדמי בהקשר דומה ב-ע"פ 5730/96 גריציאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1998):

"עומדת לו לחשוד זכות שתיקה מוחלטת בשלב החקירה וזכות בחירת קו ההגנה במהלך הדיון במשפטו; ואין הדעת סובלת שעשיית שימוש בזכות השתיקה או בזכות בחירתו של קו ההגנה, יהיו לו - כשלעצמם - לרועץ.

ברם, לעשיית שימוש בזכות השתיקה על ידי חשוד ישנו 'מחיר' טבעי מן ההיבט הראייתי. חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא 'משקל שכנגד'; ובכך מתחזק, מטבע הדברים, כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גירסתו בעדותו במהלך הדיון. הוא הדין בכבישת גירסה מצידו של נאשם עד לאחר סיום פרשת התביעה, מטעמים הנעוצים בבחירת קו הגנה: כאשר גירסה זו מכוונת להשמטת הבסיס מתחת לקיומה של עובדה חיונית שהתביעה הביאה ראיות להוכחתה, מקימה השהיית החשיפה, מטבע הדברים, בסיס לחשש, שמא כבישת הגירסה עד לאותו שלב נועדה ל'התאמתה' - אם לא למעלה מזה - לראיות שהובאו מטעם התביעה, ול'הכשלה' מלכתחילה של האפשרות לבדוק את אמיתותה על ידי הצגתה בפני עדי התביעה."

על כן צדקו הערכאות שקדמו לי בקביעה כי יש ראיות לכאורה. אכן, מדובר בעבירות רכוש, ואולם על רקע הרשעותיו הקודמות הרבות של העורר נשקפת לציבור סכנה של ממש מהעורר, ואין אפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

הערר נדחה.