בש"פ 2542/05 מדינת ישראל נ. רפי אוחנה

נדמה כי אין חולקים על חומרתו של כתב האישום, חומרה הנובעת הן מטיבן של העבירות שיוחסו למשיבים, והן מריבוין. בנסיבות אלו, ולאחר שנקבע כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, שוב לא היה מנוס ממעצרם של המשיבים, באשר על פני הדברים נראה כי גלומה בהם סכנה אם יינתן להם להתהלך חופשי. אולם זהו רק פן אחד של תיק זה, והפן האחר מקורו בזכותו של מי שדבק בחפותו לדרוש כי משפטו יתקיים במהירות, הואיל וזהו התנאי לכך ששלילת חירותו לא תחרוג ממבחן הסביר והנדרש.

כתב האישום נגד המשיבים הוגש בסוף חודש יוני 2004, ובחודש דצמבר של אותה שנה, לאחר שסיימו הסנגורים להיערך לדיון, נקבעו מועדים רבים לשמיעתן של הראיות, ועובדה זו מבורכת, דא עקא, שהראשון באותם מועדים עתיד להיות בחודש נובמבר 2005 . מכאן, שעד לשמיעתו של ראשון העדים, יחלפו כ-16 חודשים מאז הגשתו של כתב האישום, וקרוב לודאי שיידרשו עוד חודשים רבים עד לסיומו של המשפט.

זו תוצאה שאיני יכול להשלים עמה, ולו מן הטעם הפשוט שהיא נוגדת את הוראת המחוקק, כפי שמצאה ביטוי בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. נהיר לי כי דחייה זו מקורה במצוקה בה מצוי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ועל כן, אם קצרה ידו מלהושיע, על הממונים על מערכת בתי המשפט לתת את דעתם למצב שנוצר ולהציע פתרון.

כדי לאפשר למדינה לכלכל את צעדיה, אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב-45 ימים, שתחילתם מיום 23.3.05. אם לא תמצא דרך להקדים את הדיון בעניינם של המשיבים, יהיה, להשקפתי, מקום לשוב ולשקול אם מוצדק להוסיף ולהחזיק את המשיבים בתנאי מעצר.