בש"פ 2544/98 מוסא מסרווה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 3130/97) באשמת ביצוע עבירה של רצח. לפי כתב האישום, העורר תיכנן את רצח חיתאם מסארווה, אשת אחיו (להלן - המנוחה), על רקע סכסוך ארוך בין העורר למנוחה, שחיה עם ששת ילדיה בנפרד מאחיו. לשם ביצוע הרצח, פנה העורר אל אדם אחר (להלן - בילאל), וביקש ממנו למצוא אדם אשר יבצע את הרצח תמורת 10,000 דולר. לשם רכישת אקדח, מסר העורר לבילאל 3,000 דולר. בילאל יצר קשר עם הנאשם השני (להלן - נידאל), שביצע את הרצח בפועל. בעת ביצוע הרצח, דאג העורר להעדר מהארץ. הוא נסע לסעודיה, ושב לארץ ימים אחדים לאחר ביצוע הרצח. זמן קצר לאחר שובו העביר לבילאל סך של 3,000 דולר נוספים, והבטיח לשלם לו את יתרת הסכום בהקדם. עד כאן דברי כתב האישום.

בית המשפט קמא (השופט א' בייזר) החליט לעצור את העורר ואת נידאל עד תום ההליכים. בילאל, המואשם בכתב אישום נפרד, נעצר עד תום ההליכים בהסכמתו.

העורר מכחיש כל קשר לפרשת הרצח, וטענתו העיקרית בערר זה היא שטעה בית-המשפט המחוזי כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדו, המספיקות למעצרו עד תום ההליכים. מהן, אם כן, הראיות שעמדו בבסיס החלטת בית המשפט קמא ?

הראיה הראשונה היא הודאתו המפורטת של בילאל במשטרה, בה סיפר כיצד פנה אליו העורר, וביקש ממנו לאתר אדם לביצוע הרצח, ואף העביר לו את הכסף לקניית האקדח. בהודעותיו במשטרה, בילאל מתאר מספר פגישות עם העורר, בהן זירז אותו העורר לבצע את הרצח. במהלך חקירתו, בילאל הודה בעבירה המיוחסת לו, אולם משהחל משפטו, חזר בו מהודאתו.

ראיה שניה היא הודעתו של טאהר מסארווה (להלן - טאהר), בן אחיו של העורר, שסיפר במהלך חקירתו במשטרה ששמע את שיחתם של העורר, בילאל ואחיו של בילאל, בה ביקש העורר מבילאל לדאוג לביצוע הרצח של המנוחה. טאהר גם מספר בהודעתו כי הוא ראה בערב שלפני הרצח את נידאל ובילאל עומדים ליד חנותה של המנוחה.

להודעות אלה ניתן להוסיף גם את תשובתו של אחיו של העורר, אברהים מסארווה (אביו של טאהר), כאשר נשאל על-ידי החוקרים למי מן האחים היה סכסוך עם המנוחה. על כך הוא השיב, כי העורר הוא האח שהיה מסוכסך עימה.

בית המשפט קמא מביא בנוסף לאלה ראיות נסיבתיות:

"סכסוך מתמשך בין המשפחות, שהגיע לעימות פיזי, כשתקפו העורר ואחרים את המנוחה מספר חודשים טרם הרצח, סכסוך אשר הוליד כנגד משיב 1 [זהו העורר בערר זה] כתב אישום (ת.פ. 2474/97 בבימ"ש שלום בכפר סבא המאשימו בעבירות תקיפה שונות). ילדיה של המנוחה מעידים כי סכסוך בין המנוחה למשיב 1 נמשך זמן רב, ובנה מוסר בהודעתו כי משיב 1 איים מספר פעמים כי ירצח אותה".

נראה כי בראיות נסיבתיות אלה קיים חיזוק מספיק להודאת בילאל, אפילו ללא הודעתו של טאהר, שעליה הוציא בא-כוח העורר את עיקר מרצו, בניסיונו לערער את מהימנותה.

לטענת העורר, טאהר בעל אינטרס להפלילו, שכן גם הוא היה מסוכסך עם המנוחה. טאהר נעצר תחילה כחשוד לרצח, והכחיש כל ידיעה הקשורה לרצח. רק לאחר שבבדיקת פוליגרף נמצא דובר שקר, סיפר כי שמע את העורר מתכנן עם אחרים את הרצח.

שאלת מהימנות הודעותיו של טאהר עלתה כבר בדיון בפני בית-המשפט המחוזי, והשופט בייזר קבע כדלקמן:

"נראה כי בתחילה ניסה טאהר להרחיק עצמו מכך ששמע בעצמו את התכנית לביצוע הרצח, אולם לאחר שנמסר לו כי נמצא משקר בנקודה זו בלבד, תיקן את הודעתו ואיני מוצא בה פגמים מהותיים."

בשלב זה, די בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי כי ההודעה של טאהר אמינה עליו, ומהווה יחד עם הנסיבות האחרות תשתית ראייתית מספקת. הוא הדין לגבי טענת העורר כי קיימות סתירות בהודעותיו של בילאל. טענות העורר מתייחסות לאמינות ולמשקל דבריהם של בילאל וטאהר. אך אלה הן טענות שמקומן בבית המשפט שידון באישום נגד העורר. אין בהן כדי לשלול את משקל הדברים כראיות לכאורה.

סיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי יש די ראיות לכאורה בדבר אחריותו של העורר בתכנון הרצח.

לחלופין, ביקש העורר להסתפק בחלופת מעצר. אולם, משנמצא כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו בתכנון בדם קר של רצח אכזרי, חזקת המסוכנות היא גדולה. כאשר מתווספים לעבירה עצמה כתב האישום בו הועמד העורר לדין בגין תקיפת המנוחה, וכן הודעות ילדי המנוחה המביעים חשש מאיום על חייהם על-ידי העורר, הרי שקמה עילת מעצר כפולה: סיכון ממשי לציבור וחשש משיבוש הליכי משפט. כל אלה מובילים למסקנה כי אין מקום לחלופת מעצר.

לפיכך, החלטתי לדחות את הערר.