בש"פ 2545/03 מחמוד (בן טלאל) עלי נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בגין עבירות של הריגה, מעשה פזיזות ורשלנות, נהיגה במהירות בלתי סבירה, הפקרה לאחר פגיעה ושיבוש מהלכי משפט.

על-פי האמור בכתב האישום נהג העורר ברכב פרטי בעיר נצרת עילית בפזיזות ובקלות ראש, ובמהירות בלתי סבירה, ובהגיעו למעבר חצייה בכביש, דרס הולכת רגל שחצתה את הכביש, במעבר החצייה, משמאל לימין בכיוון נסיעתו. הולכת הרגל נהרגה במקום. חרף זאת לא עצר העורר, כך על פי כתב האישום, את רכבו, על מנת לעמוד על תוצאות התאונה ולהגיש עזרה למנוחה. הוא נהג במהירות מן המקום, כשהוא חוצה צומת באור רמזור אדום, הביא את הרכב לפחח, וביקשו לתקן את הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מהתאונה - הכל כדי למנוע גילוי העבירה.

המדינה ביקשה בבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו, אולם לפי המלצת בית המשפט היא הסכימה לשחרורו בתנאים מגבילים, ובהם שהות מלאה בבית הוריו, ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה עד תום משפטו. תנאים אלה נקבעו על דעת העורר.

לאחר מכן, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור, בין השאר בטענה כי נסתבר בינתיים שהמנוחה הייתה בעלת כושר ראייה לקוי וכי אין מקום למנוע ממנו לעזוב את בית הוריו על מנת לצאת לעבודה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, והדגיש את העובדה שהמנוחה נהרגה בעת שחצתה את הכביש במעבר חצייה, וכי אין לומר כי נוצר כרסום ממשי בראיות התביעה. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון, ובמהלכו העלו באי כוח הצדדים את האפשרות שתינתן לעורר הרשות לצאת את בית הוריו למקום עבודתו מבוקר ועד ערב. בעקבות הדיון הזה, חזרו הצדדים לבית המשפט המחוזי, ואכן, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו ושינה את תנאי השחרור, באופן שהותר לעורר לצאת לביתו מבוקר עד ערב לצורכי עבודתו.

2.חלף זמן, והעורר פנה שוב לבית המשפט המחוזי. הפעם ביקש להשיב לידיו את רישיון הנהיגה שנלקח ממנו. הוא סבור שלא היה מקום על פי החוק לפסול אותו מלהחזיק רישיון נהיגה, אלא לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים, בהעדר נימוקים מיוחדים. הבקשה נדחתה, לאחר שבית המשפט המחוזי ציין, ובצדק, כי ההימנעות מנהיגה נקבעה כתנאי לשחרור על דעת העורר ובהתחשב בנסיבות העניין. ושוב פנה העורר לבית המשפט המחוזי, בשלב מאוחר יותר, בבקשה נוספת להסיר את התנאי בדבר הימנעות מנהיגה. הבקשה נדחתה. היום מבקש העורר להשיג על החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי, מיום 16.2.2003. בהחלטה זו נדחתה טענתו של העורר כי המנוחה שנדרסה ברכבו נפטרה חודש ימים קודם לתאונה. טענה זו סמך על החלטה של בית הדין הרבני שבה נרשם בטעות תאריך פטירה קודם ליום התאונה. בית המשפט המחוזי לא התרשם מהטענה, לאחר שהעיר כי העורר לא פגע ברוחה של המנוחה, אלא בה עצמה. יתר על כן, בית המשפט ציין גם כי בינתיים הוגשה תעודת פטירה מעודכנת המלמדת כי המנוחה אכן נפטרה ביום התאונה ולא חודש קודם לכן.

3.אלא שהעורר אינו מוותר ובפיו טענה נוספת, והיא שאין נפקות לעובדה שלא עצר את רכבו ולא הגיש סיוע למנוחה, שכן ממילא לא ניתן היה עוד לעזור לה. הטענה נכונה אך במהופך - אין נפקות לעובדה הנטענת, ויסודות העבירה מתקיימים לכאורה משבחר העורר להימלט מהמקום בלא לעמוד על תוצאות התאונה.

סוף דבר אין ממש בערר וניתן אך לקוות כי משפטו של העורר יסתיים במהרה, ולא יהיו לו עוד צורך והזדמנות לטעון טענות מן הסוג שבחר לטעון בערכאות השונות.

הערר נדחה.