בש"פ 2545/10 מדינת ישראל נ. מוחמד שלאבנה

1.

בפני ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם ), מתאריך 28.3.10, שהורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית מלא" בבית אחותו של המשיב בכפר יפיע.

ביצוע ההחלטה עוכב על מנת לאפשר למדינה להגיש את הערר, וזה נשמע בפני בתאריך 29.3.10.

2.

נוכח עיתוי הדברים (ערב חג הפסח), אסתפק באמירה קצרה כי לאחר שקראתי את החומר שהוגש לי ושמעתי את באי כוח הצדדים, באתי לידי מסקנה כי יש לקבל את הערר . נימוקיי לכך יובאו בתמציתיות להלן.

3.

המשיב 2 עומד לדין באשמה של סיוע לרצח.

בכתב האישום נטען, כי זאיר בן מאזן זועבי (להלן: הנאשם 1 ) ביקש להמית אדם בשם אמיר דראושה (להלן: אמיר ) כנקמה על רצח אחיו. לשם הוצאתה לפועל של תוכניתו, הוא ביקש מידע מן המשיב שבפנינו, שהוא תושב כפרו של אמיר (כפר איכסל), על תנועותיו של אמיר, ומידע זה אמנם סופק לו על ידי המשיב, דבר שאיפשר את הוצאתה לפועל של תוכנית הרצח (אם כי בסופו של דבר מי שנרצח היה אדם אחר, ששהה במחיצתו של אמיר, ואמיר הצליח להימלט).

4.

הסניגור אישר את דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורה, אף שהמשיב טוען כי לא ידע על כוונת הרצח. גירסה זו נסתרת לכאורה מהודעות המשיב עצמו וכן מראיות נוספות. בשים לב למצב דברים זה, ביקש הסניגור לשכנע כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר הדוקה. תסקיר מעצר שנערך המליץ ללכת בדרך זו, ובית המשפט הנכבד קמא אישר בעקבות זאת, כאמור, את שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית אחותו.

על כך הוגש הערר.

5.

ראיתי לקבל את הערר משורה של טעמים:

א.

בית המשפט הנכבד קמא לא דק פורתא שעה שקבע כי ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב בחלופת מעצר. המעשים המיוחסים למשיב מצביעים לכאורה על נחישותו להשתתף בביצוע העבירה, והם מצויים, על פי הנטען, בגבול העליון של עבירת הסיוע, מה שמלמד על מסוכנות רבה שקשה להפיגה (השוו: בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' ג'רה (לא פורסם, 9.7.04).

ב.

המלצת שירות המבחן, עליה הסתמך בית המשפט הנכבד קמא, מבוססת על דברים שנאמרו לה מפי המבקש – ואלה אינם מתיישבים לכאורה עם הדברים, אשר מסר המשיב עצמו בהודעתו במשטרה וכן עם ראיות נוספות בתיק.

מהודעותיו של המשיב נלמד, כי לכל הפחות חשד שנאשם 1 מתכוון להרוג את היעד. כמו כן, מחומר הראיות עולה לכאורה, כי לפחות במקרה אחד סירב המשיב לבצע את הוראותיו של הנאשם 1. עניין זה מלמד לכאורה כי המשיב ידע בעת הצורך לסרב לנאשם 1.

ג.

הראיות הלכאוריות בדבר השמדת כרטיס ה- SIM

של מכשיר הטלפון הסלולרי של המשיב, מלמדות אף הן על התפקיד המרכזי הלכאורי שהיה לו בתוכנית הרצח ובביצוע העבירות, וסותר לכאורה את טענת המשיב בדבר היותו מאויים ונגרר.

6.

נוכח כל האמור לעיל – איני רואה מנוס מקבלת הערר על דרך של ביטול החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת. אני מורה איפוא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.