בש"פ 2558/12 משה שללשוילי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' קאפח) במ"ת 45690-03-11, מיום 25.3.2012, במסגרתה נדחתה בקשה לעיון חוזר בתנאי 'מעצר הבית' של העורר.

רקע עובדתי

2.

נגד העורר ושני שותפיו לעסק הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב

הוגש ביום 4.4.11 כתב אישום המייחס להם עבירות של רצח תוך ביצוע שוד, קשירת קשר לביצוע שוד, סחיטה בכוח, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע סחיטה בכוח. לפי עובדות האישום הראשון, העורר ושותפיו תכננו שוד שהתרחש ביום 17.1.10 בבית עסק אחר הממוקם אף הוא בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. במהלך השוד נפצע מנהל הכספים של בית העסק ומת מפצעיו מספר ימים לאחר מכן. העורר ושותפיו הטילו את ביצוע השוד על שניים אחרים וסייעו בהכנתו ובביצועו. לפי האישום השני, העורר ושותפיו תקפו ביום 30.1.09 בעל עסק מתחרה כשהם מצויידים במקלות, מתוך כוונה שזה יכניסם כשותפים לעסק שברשותו או שימסור את העסק לידיהם. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למותקף חבלות חמורות שהצריכו את אשפוזו בבית החולים והשתלת פלטינות ברגלו.

הליכי המעצר

3.

העורר נעצר במוסקבה בתאריך 16.9.10 והוסגר לישראל שישה חודשים לאחר מכן. עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, וביום 5.7.11 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מעצר העורר. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, במסגרתו חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

4.

בהחלטתו מיום 24.7.11 קבע חברי השופט ס' ג'ובראן כי על אף שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, היא אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. לפיכך, קיבל השופט ג'ובראן את הערר והורה כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן – לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר – האם יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

5.

ביום 4.8.11 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן, במסגרתו ציינה קצינת המבחן כי התרשמה מהמפקחים המוצעים, אולם לאור הכחשתו הגורפת של העורר את המיוחס לו ותמיכת בני משפחתו בהכחשתו, לא מצאה לנכון להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. על אף האמור בתסקיר, ביום 17.8.11 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר ל'מעצר בית' מלא בביתו תחת פיקוח משפחתו, כשהוא נתון באיזוק אלקטרוני ובצירוף תנאים מגבילים נוספים.

6.

ביום 21.12.11 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר להקלה בתנאי 'מעצר הבית', שעניינה יציאה מביתו למשך שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי בערב, מדי יום, לצורך התאווררות. בית משפט קמא ציין את קביעתו של השופט ג'ובראן כי הראיות הנסיבתיות נגד העורר מספיקות להרשעתו, ואת הגיעוֹ ארצה רק לאחר שהוסגר. בנסיבות אלו קבע בית משפט קמא, כי מוטב שהעורר יישאר ב'מעצר בית' מלא ויציאתו תתאפשר רק כשהדבר הכרחי.

7.

ביום 15.1.12 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת לעיון חוזר שעניינה בהקלה בתנאי שחרורו. בבקשה התבקש בית משפט קמא לאפשר את יציאתו של העורר מביתו, לצורך העסקתו כאחראי ניקיון, בימי השבוע, בין השעות 7:30 עד 22:00. ביום 25.1.12 דחה בית משפט קמא את בקשת העורר, תוך שקבע כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר, חלוף הזמן אינו מקהה את מסוכנותו וכי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי להימלטותו מהדין. על החלטה זו ערר העורר לפני בית משפט זה. בהחלטתו מיום 30.1.12 דחה חברי השופט י' דנציגר את הערר, תוך שקבע כי העבירות המיוחסות לעורר אינן מאפשרות בעת הזו הקלה נוספת בתנאי שחרורו.

8.

ביום 19.3.12 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בתנאי שחרורו, שעניינה ביציאה לעבודה כאחראי ניקיון, בימי השבוע, בין השעות 9:00 עד 16:00. בית המשפט המחוזי דחה ביום 25.3.12 את בקשת העורר, תוך שקבע כי מסוכנות העורר והיעדר שינוי הנסיבות מאז ההחלטה הקודמת בעניין, לא מצדיקים שינוי מהותי בתנאי שחרורו. מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

9.

העורר, באמצעות בא-כוחו, טוען כי שגה בית משפט קמא כאשר לא התחשב במכלול השיקולים הנדרשים לעניין. לטענתו הוא מצוי כבר תקופה ממושכת ב'מעצר בית', אשר במהלכה לא הפר ולו פעם אחת את תנאי מעצרו, ובכך הוכיח כי הוא ראוי לאמון בית המשפט. כמו כן טוען העורר כי לאור הזמן הממושך אשר בו הוא מצוי ב'מעצר בית', ולאור הצפי להתמשכות ההליכים בעניינו, משתנה נקודת האיזון בין השיקולים הרלבנטיים לעניין מעצרו, באופן המטה את הכף לטובת הקלה בתנאי המעצר. בהקשר זה טוען העורר כי מעצרו הוביל לפגיעה כלכלית קשה במשפחתו, ועל כן יש להקל את תנאי מעצרו באופן שיאפשר לו לכלכל את משפחתו.

10.

לטענת המשיבה, הבקשה לעיון חוזר הוגשה לבית משפט קמא כחודשיים בלבד לאחר החלטתו הנ"ל של חברי השופט י' דנציגר. פרק זמן זה והיעדר שינוי בנסיבות אינו מצדיק בחינה חוזרת של בקשת העורר ליציאה לעבודה. כמו כן טוענת המשיבה כי העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ומעידות על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו. כן ציינה המשיבה כי על אף שנקבע כי עוצמת התשתית הראייתית אינה מצדיקה מעצר עד לתום ההליכים, השופט ג'ובראן קבע בהחלטתו כי יש בכוחה כדי להביא להרשעתו של העורר. לטענת המשיבה, מסוכנותו של העורר נלמדת אף מהתסקיר השלילי שהגיש שירות המבחן בעניינו, ומעברוֹ הפלילי המכביד. כמו-כן, לטענת המשיבה יציאתו של העורר מביתו למשך שעות ארוכות מעוררת חשש שמא יִמלט מן הדין. בנוסף ציינה המשיבה כי בתיק העיקרי צפויה התקדמות ניכרת ולכן לא בשלו התנאים לקבלת הערר ולהקלה בתנאי המעצר.

דיון והכרעה

11.

למקרא הודעת הערר, החלטות שיפוטיות קודמות, ובשים לב לטיעוני באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי העורר ישהה ב'מעצר בית' מוחלט עד תום ההליכים נגדו, בכפוף לתנאים מגבילים נוספים. מחד גיסא, נטען כי העורר לא הפר עד כה את תנאי שחרורו, והטענה לא הופרכה; משפטו צפוי להימשך עוד מספר חודשים, כך שעד אז צפוי העורר לשהות חודשים ארוכים ב'מעצר בית' מוחלט ללא אפשרות לכלכל את עצמו ולתרום לפרנסת משפחתו. ואולם, מאידך גיסא, קיים קושי ניכר להקל בתנאי השחרור לנוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר. לעורר מיוחסות עבירות חמורות שעל-פי המתואר בכתב האישום נעשו בעקבות תכנון מוקדם ובאופן חסר רחמים; העורר הוא בעל עבר פלילי מכביד, הוא הורשע בעבר בין היתר בעבירות של איומים, תקיפה 'סתם', הסגת גבול פלילית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו; שירות המבחן התרשם ממסוכנות והתקשה לשלול הישנות של ביצוע עבירות אלימות נוספות על-ידי העורר. כמו כן, במשפטו של העורר צפויה התקדמות משמעותית, שכן נקבעו 17 מועדים לדיוני הוכחות עד לחודש נובמבר 2012.

12.

סיכומו של דבר, באיזון בין הפגיעה בפרנסתו של העורר הנגרמת מתנאי 'מעצר הבית' המוחלט שבהם הוא שוהה לבין המסוכנות הנשקפת ממנו, לא שוכנעתי כי תנאי שחרור שבמסגרתם יהיה רשאי העורר לצאת לעבודה יוכלו להגשים את תכליתה של חלופת המעצר שנקבעה. העורר גם לא הציע ערבים שיוכלו לפקח עליו בעת שעות העבודה. לנוכח מאפייני העבודה שהוצעה – פיקוח על ניקיון – לא ניתן באופן מעשי לתחום עיסוק זה לדל"ת אמותיו של מיתחם באופן שבו יוכלו ערבים לפקח על העורר באופן אפקטיבי במשך כל שעות עבודתו, כפי שנדרש, כדי להבטיח שלא יסכן את הציבור וכדי שלא יִמלט מאימת הדין. כאמור, גם לא חל שינוי בנסיבות מאז החלטתו של חברי השופט י' דנציגר, וחלוף הזמן עד כה לא הוביל לשינוי נקודת האיזון באופן המטה את הכף למתן הקלה בתנאי השחרור.

14.

אשר על כן, הערר נדחה.