בש"פ 2562/97 סבג יצחק נ. מדינת ישראל

נגד העןרר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על כך שדקר את המתלונן מטטוב באמצעות סכין בבטנו וגרם לפציעתו.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה וציווה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בהתחשב באופייה של העבירה המיוחסת לו. כן התחשב בחשש להשפעה על עדים ובעברו הפלילי המכביד של העורר הכולל עבירות אלימות, סמים, הפרת הוראה חוקית, איומים, שיבוש הליכי משפט והדחת עדים.

הסניגור המלומד טען בפני על חולשתן של הראיות לכאורה המלמדות לטענתו, כי העבירה שבוצעה על ידי העורר היתה מעשה של הגנה עצמית כנגד המתלונן שהלך לקראתו ומפתח גלגלים מונף בידו. על פי העולה מחומר הראיות התרחשו הארועים שהביאו לאישומו של העורר בשני שלבים. בשלב הראשון תקף את המתלונן, אולם תקיפה זו לא גרמה למתלונן חבלה שבגינם הואשם. לאחר מכן הסתלק מהזירה בה התרחש העימות האלים, הסתתר במקום סמוך לארוע, וכשראה את המתלונן בא לקראתו כשבידו מפתח גלגלים, שלף לעברו סכין ודקרו בבטנו. על רקע עובדות אלה טוען הסניגור כי סיכוייו של העורר לצאת זכאי בטענת הגנה עצמית גבוהים. עוד ביקש הסניגור כי נתחשב במצבו האישי של מרשו אשר לטענתו נגמל מסמים והחל להשתקם ובונה עתה את ביתו באופקים.

ב"כ המדינה טען כי גירסתו של העורר בחקירה אינה תומכת בטענת ההגנה העצמית והגירסה המפלילה מקימה תשתית של ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליך.

עוד טען, כי העדות האמורות להעיד בתיק חוששות מפני העורר, וקיים חשש לשלומן. אחת העדות חששה תחילה למסור הודעה במשטרה, כי היא טוענת שהעורר אדם מסוכן. עדה אחרת מסרה על איום טלפוני משתמע שהושמע כלפיה.

עיינתי בראיות התביעה ועל פניהן ניתן לקבוע כי יש בהן ראיות לכאורה לבסס את האישום המיוחס לעורר.

ראשיתו של הארוע בתקיפה שתקף העורר ביחד עם אחרים את המתלונן. המתלונן אכן אישר בהודעתו כי לאחר אותו אירוע של תקיפה צעד לחפש את העורר כשמפתח הגלגלים בידו, אך גם הוא וגם עדים נוספים (הודעות מנשה מטטוב, יהודה כהן, העדה אתי ביטון) מאשרים כי העורר המתין למתלונן והגיח לעברו במפתיע כשהסכין שלופה בידו ודקרו.

אופיה של האלימות שנקט בה העורר מלמדת על מסוכנותו ומקימה כשלעצמה עילת מעצר, והתשתית הראייתית מניחה פוטנציאל ראייתי, שיש בו כדי להביא להרשעת העורר באישום המיוחס לו.

שקלתי אם אין עניינו של העורר מתאים לחלופת מעצר. סניגורו, עו"ד אמיר, אף הציע כחלופה, שהעורר ישהה בבאר-שבע בבית אחותו.

לאחר שהבאתי בגדר שיקולי את אופייה של העבירה ואת נסיבות הארוע, הגעתי למסקנה כי בשלב זה של ההליכים לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. רבות מהרשעותיו הקודמות של העורר הן בעבירות אלימות ואיומים, ובהן גם הרשעה בהדחה לעדות שקר, והפרת הוראה חוקית. רקע זה כשהוא מצטרף לחששן המתואר של העדות, כפי שהוא עולה מחומר החקירה, מקימים חשש ממשי לשלום העדים.

בנסיבות אלה נראה כי אין בחלופת המעצר להשיג את מטרת המעצר. עם זאת, יתכן שיהיה מקום לשקול עיון חוזר במעצר לאחר שיסתיימו עדויות התביעה.

אשר על כן, הערר נדחה.