בש"פ 2577/13 מדינת ישראל נ. אחמד עבד אל רחמן

1.

ערר המדינה על החלטתו מיום 9.4.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי ) בתיק מ"ת 29947-02-13, בגדרה הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, הכוללים מעצר בית עם אפשרות יציאה לעבודה בעסק המשפחתי הסמוך למקום מגוריו, בפיקוח צמוד של אחד מארבעה מפקחים שנקבעו.

כתב האישום

2.

במוקדו של ערר זה, ניצבת פרשה של מקרי שוד שבוצעו כלפי נהגי מוניות מאזור ירושלים, בגינה הוגשו שני כתבי אישום. כתב אישום אחד, אליו מתייחס הערר שלפני, הוגש נגד המשיב ושניים נוספים, אחד מהם קטין (להלן: כתב האישום ) , ואילו כתב אישום שני הוגש נגד שניים אחרים (להלן: כתב האישום בהליך האחר ) . המשיב בערר זה מואשם באישום הראשון שבכתב האישום בלבד.

על פי המתואר באישום הראשון, ביום 5.1.2013 החליטו הנאשם 1 שבכתב האישום, המשיב ואדם אחר שזהותו אינה ידועה לעוררת (להלן ביחד: הנאשמים ) לשדוד נהג מונית. במסגרת זו, הגיעו הנאשמים לאזור התחנה המרכזית בירושלים, עצרו נהג מונית (להלן: המתלונן ) וביקשו ממנו להסיעם למעלה החמישה. משהגיעו למחוז חפצם, החלו הנאשמים להכות את המתלונן, בין היתר בראשו, ודרשו ממנו למסור לידיהם את הכסף שברשותו. המתלונן מסר לנאשמים 1,300 ש"ח, ואלה ברחו מן המקום. נוכח מעשים אלה, הואשמו הנאשם 1 והמשיב בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )) ושוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) לחוק העונשין).

הליכי המעצר עד כה

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. יצוין, כי הבקשה הוגשה במאוחד נגד ארבעה מהנאשמים שבשני כתבי האישום הנזכרים לעיל (נאשם 3 שבכתב האישום נעצר בשלב מאוחר יותר ועל כן בעניינו הוגשה בקשה נפרדת).

4.

בהחלטה מיום 21.2.2013 הורה בית משפט קמא על שחרורם של הנאשמים בכתב האישום בהליך האחר. בית המשפט הדגיש, כי נאשמים אלה נעדרים עבר פלילי והם לא היו היוזמים בביצוע המעשים. עוד צוין, כי אחד מהנאשמים האלה היה מעורב במקרה שוד אחד ואילו השני היה מעורב בשניים.

5.

בהחלטה מיום 9.4.2013, ולאחר שהוגש תסקיר מעצר, הורה בית משפט קמא על שחרורו של המשיב. נקבע, כי ההכרעה בעניינו של המשיב נסבה, בעיקר, על שאלת הדמיון לעניינם של הנאשמים בכתב האישום בהליך האחר. כך צוין, כי בעוד שלאותם נאשמים מיוחסות שתי עבירות של מעשי שוד, למשיב מיוחסת רק עבירה אחת, ועל כן נמצא הוא "בדרגה נמוכה" מזו של אותם נאשמים. מנגד, צוין כי למשיב יש עבר פלילי והוא אף נדון לשני מאסרים בגין עבירות שביצע, וכי קיימים נגדו גם שני מאסרים מותנים, כשהעבירות המיוחסות לו במסגרת כתב האישום כלולות באחד מהתנאים. בית משפט קמא התרשם אף מתסקיר המעצר בעניינו של המשיב. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון בינוני להמשך התנהגות אלימה מצד המשיב (שחומרתה צפויה להיות נמוכה), אך התרשם כי משפחתו מציעה רשת פיקוח מאורגנת ואחראית ובאפשרותה לתמוך בו ולנתב את תפקודו. על כן, הומלץ כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בבית הוריו, עם אפשרות ליציאה לעבודה בפיקוח.

6.

נוכח מכלול השיקולים האמורים, החליט בית משפט קמא להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר עם אפשרות ליציאה לעבודה בפיקוח, כאמור בהמלצת שירות המבחן. להשלמת התמונה יצוין, כי בפני בית המשפט נטען, כי נגד המשיב הוגש כתב אישום נוסף בהליך אחר שעודנו תלוי ועומד, אולם בית המשפט לא ראה לייחס לכך כל משקל בהכרעתו.

מכאן הערר שלפני.

הערר

7.

העוררת טוענת כי יש לבטל את החלטתו של בית משפט קמא, ולהורות על מעצרו של המשיב, שלא בחלופת מעצר, עד תום ההליכים נגדו. טענתה העיקרית היא, כי לא ניתן ליתן במשיב אמון נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. בהקשר זה, טוענת העוררת כי אמנם יש לבחון את עניינו של המשיב גם על רקע עניינם של הנאשמים שבכתב האישום בהליך האחר – אשר שוחררו לחלופת מעצר – אלא שבחינה זו, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, מובילה למסקנה כי עניינו של המשיב הוא שונה ומצדיק את מעצרו שלא בחלופת מעצר. לשיטת העוררת, משקלם המצטבר של ארבעה שיקולים הוא שמבחין בין המשיב לאותם נאשמים: ראשית , למשיב עבר פלילי והוא ריצה עונשי מאסר; שנית , המשיב ביצע את המעשה המיוחס לו כשלושה חודשים בלבד לאחר תום ריצוי מאסרו הקודם; שלישית , נגד המשיב תלויים ועומדים שני מאסרים מותנים, בני הפעלה; רביעית , המשיב ביצע את המעשה המיוחס לו בעת שבמקביל התקיים בעניינו הליך פלילי אחר. בנקודה זו צוין, כי שגה בית משפט קמא משהתעלם מנתון אחרון זה, שכן אין מניעה להציג בפני בית המשפט, הדן במעצרו של נאשם ולצורך הערכת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, כתב אישום שהוא רלוונטי לעניין. נוכח האמור, טוענת העוררת כי אין ליתן אמון במשיב ועל כן אין לשחררו לחלופת מעצר.

8.

בתשובת המשיב לערר המדינה נטען בהרחבה כלפי מסקנת בית המשפט המחוזי לעניין קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה מספקת. בהקשר זה נטען כי אין ליתן משקל רב למסדר הזיהוי שבמהלכו זוהה המשיב על-ידי המתלונן, בין היתר נוכח גילו המתקדם של המתלונן והעובדה שיתר המעורבים בשוד, אשר בהודעותיהם התייחסו לשותפיהם למעשים, לא הזכירו את המשיב. בנוסף נטען כי המשיב היפנה את חוקריו לאפשרות כי יעמדו על מקום הימצאו בשעת השוד בעזרת מחקרי תקשורת של הטלפונים הניידים בהם הוא נוהג להשתמש (המשיב לא זכר בדיוק היכן היה במועד הרלבנטי, והניח שקיימת אפשרות ששהה במקום עבודתו, שהוא בית עסק הפועל 24 שעות ביממה).

בצד הטענות שעניינן טיב הראיות שנאספו להוכחת המיוחס למשיב, הודגש כי נאשמים שיוחסו להם שני מקרי שוד שוחררו, מבלי שהוגשו בעניינם תסקירי מעצר ובתנאים פחות חמורים, ולא הוגש ערר על שחרורם. לפיכך ועל מנת למנוע אפליה, יש לנהוג כך גם במשיב, שלו מיוחס אך מקרה שוד אחד. לשיטת המשיב, עברו אינו אמור להכביד, ולא ניתן לשלול על יסודו אמון במשיב, שכן מדובר במעשים שלא בוצעו בזמן האחרון, אלא בשנת 2009, וגם כתב האישום הנוסף שתלוי ועומד נגד המשיב מתייחס למעשים שנטען כי בוצעו באותה שנה.

דיון והכרעה

9.

נקודת המוצא לדיון היא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב. עניין זה נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.3.2013 (פסקאות 73-68), ולא מצאתי שיש בטענות המשיב כדי לשנות ממסקנה זו.

כאמור, הראיה המרכזית נגד המשיב היא זיהויו על-ידי המתלונן, שעל-פי הודעתו מיום 3.2.2013 הוא זיהוי וודאי, לאחר שהבחין היטב במשיב אשר ישב לצידו במהלך הנסיעה ושוחח איתו. בטענות השונות שבפי המשיב כלפי משקל הזיהוי אין כדי לכרסם במשמעותו לצורך הליך המעצר. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 20.3.2013, המשיב נקשר לפרשת מקרי השוד בכללה גם נוכח העובדה שמסר תעודת זהות שלו למי שרכש טלפון נייד שנשדד באחד מאותם מקרים. מכל מקום, די בזיהוי המשיב על-ידי המתלונן כדי לקבוע שיש בידי העוררת ראיות לכאוריות בעוצמה מספקת.

יצויין עוד, כי נושא מחקרי התקשורת, שביצועם התעכב עקב טעות של העוררת, אינו לעת הזו בעל פוטנציאל מובהק של כרסום בחומר הראיות, שכן המשיב לא העיד כי היה עימו במועד הרלבנטי טלפון נייד, הוא משתמש בשני מכשירים שונים והשוד בוצע בסביבת אזור מגוריו ועבודתו. כמובן שכאשר יתקבלו תוצאות החקירה בעניין זה ויהא בהם כדי להשליך על המצב הראייתי, פתוחה דרכו של המשיב לפנות בבקשה מתאימה. כיוון שהמשיב לא העלה טענת אליבי ממשית וקונקרטית ומדובר אך בהשערות מצידו, הרי שבשלב זה מדובר רק בפוטנציאל לקיום ראיית הגנה, שכלל לא ברור שיעורו.

10.

השאלה המרכזית היא האם אכן היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בנדון על עובדת שחרורם של שני נאשמים אחרים הקשורים לפרשת מקרי שוד נהגי המוניות ועל המלצת שירות המבחן. עיון בתסקיר המעצר מיום 2.4.2013 מצביע על כך ששירות המבחן ייחס משקל רב להשפעה החיובית של בני משפחת המשיב, שהם דמויות משמעותיות ונורמטיביות, היכולים לספק "רשת פיקוח מאורגנת ואחראית".

11.

לאחר עיון, מצאתי שאיני יכול להיות שותף להחלטת בית המשפט המחוזי. לעניין התסקיר ייאמר, כי התרשמות שירות המבחן מההשפעה החיובית של בני המשפחה אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. המשיב שוחרר לאחר תקופת מאסר ראשונה בחייו (שכללה שני מאסרים שנגזרו בהליכים נפרדים), תקופה שהיתה ממושכת יחסית, רק כשלושה חודשים לפני מועד ביצוע העבירה שיוחסה לו. לרקע גילו הצעיר והלקח שהיה אמור ללמוד מההליכים הפליליים בהם היה מעורב בעבר ומעונש המאסר אותו ריצה, נדמה כי ביצוע העבירה זמן קצר לאחר שהמשיב שב לחיק משפחתו, אינו מתיישב עם המסקנה בדבר משפחה תומכת שיש לה השפעה חיובית בכיוון של קיום חיים נורמטיביים. יש בכך כדי להעמיד בסימן שאלה את יכולת בני המשפחה להציב למשיב גבולות.

העובדה שהעבירה בוצעה (לכאורה) זמן כה קצר לאחר שחרור ממאסר משמעותי, מצביעה על כך שהמשיב לא הפנים את החובה לנהוג כחוק וכי הענישה הממשית לא השיגה את מטרת ההרתעה האישית. מצב זה מקשה ביותר על האפשרות ליתן אמון במשיב. לכך יש להוסיף, כי המשיב הורשע בעבר במעשה חמור ביותר, שכלל נסיון הצתה ונסיון להזיק בחומר נפץ, מעשה שעשה תמורת בצע כסף ושהיה יכול לגרום לפגיעות בנפש (ת"פ 47571-05-11). מעשה זה נעשה בשנת 2011, כך שבהחלט מדובר בעבר "קרוב" יחסית (בהתחשב גם בכך שהמשיב ריצה מאסר לאחר מכן). המעשה הנ"ל אינו יכול להיקרא "מעידה", אלא הוא מעשה מכוון ומתוכנן. כך גם הפרשה הנוספת שבגינה הורשע המשיב בעבר (ת"פ 56240-11-11) אינה עניין של מה בכך וכללה נסיון גניבת רכב. כל זאת ביצע המשיב על אף גילו הצעיר, ובכך הוכיח כי אין מורא החוק חל עליו.

לכך יש להוסיף שאמצעים נוספים, שנועדו להרתיעו, לא פעלו את פועלם – כך לגבי מאסר מותנה שתלוי ועומד וכך לגבי הליך פלילי נוסף התלוי ועומד אף הוא (ת"פ 54692-07-12 בבית משפט השלום בתל-אביב).

כל אלה מוליכים למסקנה כי קשה ביותר ליתן במשיב אמון שיקפיד לקיים את תנאי השחרור מה גם שמכלול הנתונים, לרבות חומרת המעשה בו הואשם עתה, מצביעים על מסוכנות ממשית. הוסף לכך את האמור לעיל ביחס לטיב החלופה שנקבעה, והמסקנה היא שאין בשחרור לחלופה האמורה כדי להשיג את מטרות המעצר.

במצב זה העובדה שהמעורבים האחרים, שלכאורה נטלו חלק בשני מקרי שוד במובחן מהמשיב לו מיוחס מקרה אחד, שוחררו, אינה יכולה להטות את הכף, שכן לאחרים אין עבר פלילי ואילו זה של המשיב הוא עבר מכביד ובעל משמעות, גם בשל סמיכות הזמנים שבין שחרורו ממאסרו לבין ביצוע העבירה. נוכח עבר זה אין לטעמי משמעות לכך שהמשיב היה מעורב במקרה שוד אחד לעומת חבריו.

12.

התוצאה היא שהערר מתקבל ואני מורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים ב-ת"פ 29871-02-13 בבית המשפט המחוזי בירושלים.