בש"פ 2588/00 מדינת ישראל נ. יורם בן יוסף שדה[סעדה]

1.המשיב הועמד לדין, יחד עם שלושה אחרים, בגין עבירות של חטיפה לשם עבירת מין, שידול למעשה זנות, סחיטה באיומים, הסתרת חטוף, כליאת שווא וסרסרות למעשה זנות.

מן האמור בכתב האישום עולה כי שניים מהנאשמים האחרים בתיק זה, הנאשמים 2 ו3-, שכרו באילת את שירותי המין של המתלוננות. כאשר הגיעו המתלוננות למלון בו שהו השניים, כפו עליהם אלה, באיומי סכין, להיכנס למכוניתם והסיעו אותן צפונה לעיר חדרה. בחדרה הועברו המתלוננות לידי שניים אחרים, אחד בוריס, המכנה עצמו "ארתור" ואחר ואלה, הסיעו את המתלוננות לחיפה, שם הועברו לידי המשיב ולידי הנאשם הנוסף בתיק זה, הנאשם 1.

המשיב והנאשם 1 הסיעו את המתלוננות לקריית שמונה והעסיקו אותן בזנות במשך כשבוע ימים כשהם משלשלים לכיסם את כספי האתנן. כל אותה עת השגיחו המשיב והנאשם 1 על שתי המתלוננות שמא תברחנה, עד אשר בשלב כלשהו, לאחר שבוע ימים, מצאו המתלוננות שעת כושר ונמלטו על נפשן.

2.התביעה ביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום משפטו והבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת. עניינם של המשיבים האחרים טרם נדון. בית המשפט המחוזי מצא כי אכן קיימות ראיות לכאורה להאשמות המיוחסות למשיב אף כי בהודעות שמסרו המתלוננות במשטרה נבעו סדקים מסויימים לאור עדותן המוקדמת של המתלוננות בבית המשפט. בית המשפט קבע כי קמה עילה למעצרו של המשיב אולם בחר בחלופת מעצר. כנגד החלטה זו משיגה המדינה. היא סבורה כי די בראיות התביעה כדי להצביע לכאורה על אשמת המשיב ודי בהן כדי ללמד כי המשיב ידע שהמתלוננות עובדות עבורו ועבור הנאשם 1 שלא מרצונן החופשי. העבירות הן חמורות והן מעידות, לדעת המדינה, על מסוכנותו של המשיב.

3.ואכן, קריאת כתב האישום מעלה לפנינו תמונה קשה של התנהגות עבריינית חמורה. הנאשמים 2 ו3-, כך עולה, לכאורה, מן העדויות במשטרה, בחרו לסחור במתלוננות. לאחר שהזמינו אותן במרמה למלונם באילת, חטפו אותן בכוח ובאיומי סכין. הם הובילו אותן דרך יציאת חירום של המלון בו שהו אל רכב שכור שחיכה להם כשהוא נהוג בידי אדם נוסף שזהותו אינה ידועה למתלוננות. השתיים הובאו לעיר חדרה, שם פגשו בשני גברים נוספים, הועברו לידיהם, והוזהרו שלא לנסות לברוח או ליצור קשר אם משרד הליווי שבאמצעותו הועסקו באילת.

בחיפה הועברו המתלוננות, כמטבע עובר לסוחר, לידי המשיב ולידי הנאשם 1, ואלה העבירון, כאמור, לעיר קריית שמונה והעסיקו אותן בזנות. המעשים אשר בוצעו כלפי המתלוננות הם חמורים ומעידים כאלף עדים על המסוכנות הרבה הטבועה במבצעיהם. התנהגותם של המעורבים במעשה - האיומים החטיפה, הכליאה והסחר בבני אנוש מעוררים סלידה וחשש של ממש מפני פגיעתם הרעה אם יהלכו חופשי.

4.הראיות המצויות בתיק המשטרה עשויות ללמד לכאורה כי המשיב ידע כי המתלוננות לא באו מרצונן והוא אף שמע דברי איום שהאחרים השמיעו כלפיהן; אלא שבינתיים נשמעו בבית המשפט המחוזי עדויות המתלוננות ובית המשפט, אשר שמע את דבר העדות, ודן במעצרו של המשיב, מצא כי עדותן מעוררת "תהיות לא קלות", כלשונו, באשר למידת הכפייה שהופעלה על המתלוננות בשלב שבו הועסקו על-ידי המשיב - להבדיל מן השלבים שקדמו לכך.

בית המשפט מציין בהחלטתו את התרשמותו כי מן העדויות שבאו במשפט לא ניתן ללמוד על איומים שהופנו למתלוננות בעת שנמסרו לידי המשיב ולידי הנאשם 1 ואין בעדויות אלה, כשלעצמן, ראיה לכך כי המשיב ידע על קורותיהן קודם לכך. המתלוננות העידו במשפט כי הן בחרו להילוות למשיב ולנאשם 1, על מנת ליצור לעצמן שעת כושר להימלט, ולצורך זה אף ניהלו עימם משא ומתן על תנאי העסקתן. עם זאת העידו כי הסכמה מאולצת זו לא באה מרצונן החופשי. בית המשפט המחוזי נדרש לאפשרות כי המשיב לא ידע כי הרושם שנוצר מהתנהגות המתלוננות אינו אמת וביכר שלא לשלול אותה על הסף. בנסיבות אלה, ואף שהמשיב לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה באשר לביצוע העבירות של שידול לזנות וסרסרות לזנות, בחר בית המשפט המחוזי בחלופה למעצר והורה על שחרורו בתנאים מגבילים.

5.בחרתי בנסיבות המקרה, שלא להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קמא סמך את החלטתו לא רק על חומר הראיות הכתוב שהוצג בפניו כי אם גם על דברי עדות שנשמעו לפניו. אמנם ניתן להצביע על ראיות המלמדות, לכאורה, כי המשיב, עצמו, לפחות בשלב מאוחר של הדברים, הוסיף חטא על פשע וכפה את רצונו על המתלוננות - אלא שאף כך לא ניתן להצביע על פגם בהחלטת בית המשפט לבחור בחלופה למעצר. בהתחשב בעדויות שבאו בפני בית המשפט קמא, בחלקו של המשיב במעשי העבירה, בעובדה שעדות התביעה העיקריות סיימו את עדותן, ואף עזבו בינתיים את הארץ ולאור התנאים המגבילים שהציב בית המשפט קמא לשחרורו של המשיב, לא מצאתי עילה לשנות מהחלטתו.

התוצאה היא שהערר נדחה.