בש"פ 2597/98 מדינת ישראל נ. יוסף מלכה

יוסף מלכה, יליד 1963 (להלן - משיב 1) ולוי אביגזר, יליד 1960 (להלן - משיב 2) עומדים לדין פלילי בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 186/97) יחד עם נאשמת (בשם עדי זהבי). כתב האישום מייחס להם, באישומים אחדים, עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, חטיפה לשם סחיטה, תקיפה בצוותא הגורמת חבלה של ממש, ועוד. עבירות אלה נעברו, לפי כתב האישום, על רקע של ניהול בית בושת על ידי הנאשמת בשותפות עם המתלוננים: לבקשת הנאשמת, המשיבים תקפו את המתלוננים פעמים אחדות, גרמו לאשפוזו של אחד ואיימו עליהם בפגיעות נוספות אם לא יקבלו כסף כפי שדרשו.

בית המשפט המחוזי החליט (ביום 24.9.97) לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נגדם ולשחרר את הנאשמת בתנאים מגבילים. המשיבים ערערו לבית משפט זה. ביום 9.10.97 דחה השופט אור את הערעור של המשיב 1. ביום 2.11.97 דחה השופט חשין את הערעור של המשיב 2. שני השופטים סמכו ידיהם על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, ובין היתר קבעו כי שני המשיבים מהווים סכנה לציבור במידה השוללת חלופת מעצר, והוסיפו כי יש מקום וטעם להבחין, לענין המעצר, בין המשיבים לבין הנאשמת.

בין לבין חלפו כתשעה חודשים מיום שהמשיבים נעצרו ותקופת המעצר, כפי שנקבעה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, אמורה להסתיים מחר. המדינה פנתה לבית משפט זה בבקשה, לפי סעיף 62 לחוק זה, להאריך את המעצר של שני המשיבים לתקופה של 90 יום.

המדינה מציינת בבקשה להארכת המעצר "כי משפטם של המשיבים מתנהל בקצב ראוי, ככל הנוגע לפעולות בית המשפט והתביעה. העיכובים, רובם ככולם, נגרמו בשל בקשות ההגנה, חילופי סניגורים והקושי בקביעת מועדי דיון". בפועל התקיימו כבר ישיבות אחדות של בית המשפט, נשמעו עדים אחדים ונקבעו מועדים לישיבות נוספות בימים 6.5.98, 13.5.98 ו1.6.98-. המדינה העריכה, בבקשתה, כי בתקופת ההארכה המבוקשת תסתיים פרשת התביעה, אך כדי לסיים את המשפט כולו בתקופת ההארכה יהיה צורך להוסיף מועדי דיון.

במהלך הדיון בפני תיקן בא-כוח המדינה את ההערכה בדבר התקדמות המשפט. לדבריו החקירות הנגדיות של העדים מתמשכות, ולפיכך נראה כי פרשת התביעה לא תסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת, אלא אם ייקבעו מועדי דיון נוספים.

באי-כוח המשיבים התייחסו להתמשכות המשפט. הם טענו כי אין להם ענין למשוך את המשפט, כי העיכובים שנגרמו עד כה נגרמו שלא בגללם אלא בעיקר בגלל בא-כוח הנאשמת, וכי השיקול המרכזי הוא כי המשפט לא יסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת.

יהיה המצב אשר יהיה, התמשכות המשפט מעבר לתשעה חודשים, אף שהיא שיקול חשוב, אינה שיקול יחיד ולא שיקול מכריע, במיוחד כאשר האחריות להתמשכות אינה מוטלת על התביעה. במיוחד כך במקרה זה, כאשר במהלך המשפט ביקשו שני המשיבים דחיות בניהול המשפט, לצורך ניהול יעיל של ההגנה, והצהירו בפני בית המשפט שיסכימו להארכת מעצרם. ביום 7.1.98 אמר בא-כוח המשיב 2 (לפי פרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי) "שהוא מוכן לדחיה [שביקש בא-כוח משיב 1] למרות שידוע לו היטב כי מדובר בהמשך שהייתו במעצר, ולכן גם הוא מסכים מעתה להארכת המועד למעצרו אם המשפט לא יסתיים תוך המועד הקבוע בחוק". והמשיב 2 הצהיר, באותו מעמד, כי הוא מאשר את דברי בא-כוחו. מיד לאחר מכן אמר המשיב 1 (לפי הפרוטוקול) כך: "הייצוג המשפטי חשוב לי להגנתי ועל כן אני מסכים מעתה שאם לא יסתיים הדיון תוך המועד הקבוע בחוק, לאחר שהדיון יידחה על פי בקשתי למועד אחר, אסכים להארכת מעצרי מעבר לתקופה הקבועה בחוק". אף-על-פי כן מתנגדים עכשיו באי-כוח המשיבים להארכת המעצר, בטענה שהם לא התכוונו להארכה שממילא לא תסיים את המשפט. התנגדות זאת מחייבת אותי לדון בבקשה להארכת מעצר לגוף הבקשה: הסכמתם של המשיבים שניתנה בשעתו לבית המשפט המחוזי אין בה כשלעצמה כדי לחייב אותם כיום ולהצדיק, היא לבדה, את הארכת המעצר. עם זאת יש לה משקל בהליכים להארכת מעצר, במיוחד כאשר הטעם העיקרי, אם לא היחיד, להתנגדותם של המשיבים להארכת המעצר הוא התמשכות ההליכים בפני בית המשפט המחוזי.

לגוף העניין השאלה העיקרית שבפני היא שאלת המסוכנות של המשיבים. שאלה זאת עלתה בפני בית המשפט המחוזי בבקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט ד' בר-אופיר) קבע כי חזקת המסוכנות של המשיבים לא נסתרה. בלשונו: "ההיפך הוא הנכון". הוא ציין כי המשיב 1 הוא "עבריין רב מעללים" ופירט את הרשעותיו בעבירות שונות מאז שנת 1983; הוסיף כי המשיב 2 "גם הוא איננו קוטל קנים בתחום העבריינות", ופירט את הרשעותיו מאז שנת 1973; וסיכם לאמור: "שניהם ריצו תקופות מאסר בפועל והם עבריינים שהפשע הוא להם דרך חיים. שניהם מסוכנים לציבור, לנוכח העבירות הרבות שהורשעו בהן, והם מהווים כאמור סיכון גם לשני המתלוננים". לכן החליט בית המשפט לדחות את בקשת המשיבים להסתפק בחלופת מעצר. וכך אמר: "הדברים שאמרתי עד כה מובילים למסקנה הבלתי-נמנעת לפיה אין מקום להטיל על המשיבים חלופה למעצר. החלופה למעצר מבוססת על מידה של אימון שבית המשפט רוחש לנאשמים העומדים בפניו, שלא יעברו עבירות ולא ישבשו את הליכי המשפט התלוי נגדם בעת שיהיו משוחררים בערובה. לי נראה כי בענייננו, גם אם יהיו המשיבים נתונים למעצר בית מוחלט, אין לסמוך עליהם שיעמדו בתנאים מגבילים, לנוכח עברם המכביד ואורח חייהם המצביעים על פעילות עבריינית קשת עורף ובלתי נלאית".

כאמור, החלטה זאת אושרה בערעור הן על ידי השופט אור לגבי המשיב 1, והן על ידי השופט חשין לגבי המשיב 2, ושניהם קבעו כי המשיבים מסוכנים לציבור.

אין לי יסוד לומר כי מסוכנות זאת חלפה ונעלמה, ובאי-כוח המשיבים אף לא טענו נגד חזקת המסוכנות, שהיא עולה גם מכתב האישום וגם מן העבר הפלילי של המשיבים. די לי בכך כדי להאריך את מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים, כאשר הטעם העיקרי שבפי המשיבים נגד הארכת המעצר הוא התמשכות ההליכים בבית המשפט המחוזי, אך נגד טעם זה עומדת ההסכמה שנתנו בשעתו להארכת המעצר.

להשלמת התמונה אציין כי בבקשה להארכת המעצר של המשיבים נאמר כי המשיב 1 פעל באיומים כדי למנוע הגשת תלונה נגדם ואף כדי שתימסר עדות שקר, וכן ששני המשיבים, לאחר שנודע להם כי הם מבוקשים על ידי המשטרה, הסתתרו וצבעו את שערם כדי להקשות על זיהויים.

בנסיבות אלה אני מחליט להיענות לבקשת המדינה ומחליט להאריך את מעצרם של שני המשיבים בתשעים יום מיום 6.5.98, או עד למתן פסק הדין במשפטם, לפי המועד המוקדם יותר.