בש"פ 2600/97 בן חיים משה נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בנתניה לעצרו עד תום ההליכים.

2.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כלפי גרושתו. לפי הנטען בכתב האישום, העורר תקף את המתלוננת בביתה בכך שנגח בראשה, אחז בחוזקה בכתפה, גרר אותה לסלון והשליך אותה לספה. בהמשך, אחז בצווארה, חנק אותה, ואמר לה: "היום אני הורג אותך". אחר-כך משך העורר בשערות ראשה של המתלוננת, גרר אותה לרצפה, שכב עליה והכה אותה בכל חלקי גופה. העורר השליך כוס זכוכית לעבר המתלוננת, שפגעה בראשה והתנפצה על המיטה, והורה לה לשכב על המיטה במקום בו התפזרו הזכוכיות. בנסיבות אלה, אמר העורר למתלוננת: "אני הורג אותך, אין לי מה להפסיד, גם כך את גרושה שלי, ואם תתלונני במשטרה אני אהרוג את כל המשפחה שלך ויהיו גופות". לפי המתואר בכתב האישום, כתוצאה ממעשים אלו של העורר נגרמו למתלוננת פצעי שפשוף בכתף, שריטות ואודם בצוואר והמטומה בגב.

בעקבות הגשת כתב האישום הוגשה בקשה מטעם המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. שופט בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר. השופט קבע, כי יש ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר בעבירות שיוחסו לו, וכי המעשים האלימים המיוחסים לעורר בכתב האישום מקימים עילת מעצר. אשר לחלופת מעצר, ציין השופט כי נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות אלימות במשפחה והעובדה כי כנגד העורר תלויים ועומדים מאסרים מותנים, שלא הרתיעו אותו מלבצע את המעשים המיוחסים לו, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערר שהוגש לו על החלטה זו, ומכאן הערר שבפני.

3.בדיון שהתנהל בפני חזר בא-כוח העורר על הטענות אותן העלה בערכאות הקודמות. לדבריו, התשתית הראייתית כנגד מרשו, המבוססת בעיקרה על ההודעה הראשונה שמסרה המתלוננת במשטרה, קורסת לנוכח הודעה שנייה של המתלוננת, בה היא חוזרת מן הדברים המפלילים אותם העלתה כנגדו. לחילופין, העלה בא-כוח העורר הצעה לחלופת מעצר במסגרתה ישהה העורר באילת.

4.שקלתי את הדברים והגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

הראיה המרכזית כנגד העורר היא הודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה, שעל פרטיה מבוסס כתב האישום. הודעה זו נתמכת בתעודה רפואית, בה תועדו סימני החבלה על גופה של המתלוננת ובדבריה של שוטרת שראתה את המתלוננת ביום הארוע , והעידה על אותם סימנים. כפי שטען בא-כוח העורר, המתלוננת אכן חזרה בה, ובהודעה שנייה אותה מסרה למשטרה כפרה בהודעתה הראשונה. המתלוננת הסבירה, כי החבלות שנמצאו על גופה נגרמו לה בתאונת דרכים שאירעה כשבועיים לפני המקרה המתואר בכתב האישום. על דברים אלו חזרה המתלוננת בדיון שהתקיים בבית משפט השלום. המתלוננת טענה שם, כי הדברים אותם סיפרה בהודעתה הראשונה הינם שקרים, וכי אמרה אותם בשל מצבה הנפשי והפיזי הקשה באותה תקופה.

שוכנעתי, כי בנסיבות העניין אין בחזרתה של המתלוננת כדי למוטט את כוחה הלכאורי של ההודעה המפלילה אותה מסרה כנגד העורר. כפי שצוין לעיל, הגרסה הראשונה שמסרה המתלוננת מקבלת חיזוק בסימנים הפיסיים שנמצאו על גופה. דברים אלו מתיישבים לכאורה אף עם הודעתו של העורר במשטרה, בה הודה כי הפעיל במועד המצוין בכתב האישום כוח פיזי כלפי המתלוננת, וייחס את סימני החבלה על גופה לאותו ארוע אלים שאירע ביניהם. הודעתו של העורר אינה מתיישבת לכאורה עם הגרסה בדבר תאונת הדרכים, אותה העלתה המתלוננת בהודעתה השניה.

בשלב זה של ההליך ובנסיבות המקרה, בהתחשב במעשים האלימים המיוחסים לעורר בכתב האישום ובאיומים אשר על פי הנטען השמיע באוזניה של המתלוננת במהלך האירוע, אין לייחס משקל רב לחזרתה מגרסתה המפלילה. כפי שציין השופט קמא, בהודעתה הראשונה במשטרה הזכירה המתלוננת את פחדה מפני העורר, ואין לשלול את האפשרות כי פחד זה היה הרקע לשינוי הגרסה. כמו כן, ראוי לציין כבר בהקשר זה, כי לעורר הרשעות קודמות בתקיפת המתלוננת, וכי גם במקרים הקודמים, ביקשה המתלוננת לחזור בה מדברים מפלילים שמסרה כנגד העורר.

אשר על כן, שוכנעתי כי אין בחזרתה של המתלוננת מהודעתה המפלילה כדי להשמיט את הבסיס תחת כוחן הלכאורי של הראיות כנגד העורר. בראיות אלה יש כדי להביא להרשעתו של העורר אם תעמודנה במבחן הליכי המשפט הפלילי (השוו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 12 לפסק דינו של כבוד הנשיא ברק).

5.נוכח טיבם של המעשים המתוארים בכתב האישום, שוכנעתי כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונה של המתלוננת אם ישוחרר ממעצר. חשש זה מקים עילת מעצר הן לפי הדין הקיים, והן לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996 -, שייכנס לתוקפו בימים הקרובים. נוכח השתלשלות הדברים המתוארת לעיל, קם בנסיבות המקרה גם חשש לשיבוש הליכי משפט, שאף בו די כדי לשמש עילת מעצר כנגד העורר.

6.העורר הורשע מספר פעמים בעבר בגין מעשי אלימות. באפריל 95' הורשע העורר בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ונדון לשבעה חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור עבירת אלימות במשך שנתיים. בספטמבר 95' הורשע העורר בתקיפת המתלוננת ונדון לעשרה חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור עבירת אלימות במשך שלוש שנים. בתאריך 18.2.97 הורשע העורר בתקיפת המתלוננת ובאיומים כלפיה, ובגזר הדין האריך בית המשפט את המאסרים המותנים שהיו תלויים כנגד העורר בשנתיים נוספות. נוסף לכך, כיום תלוי ועומד כנגד העורר כתב אישום נוסף בו הוא מואשם בתקיפת המתלוננת.

נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר, והעובדה כי המאסרים המותנים חבי -ההפעלה התלויים ועומדים כנגדו לא הרתיעו אותו מלבצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו, וזאת פחות מחודש לאחר שהורשע ונגזר דינו בפעם האחרונה, אני סבורה כי אין העורר ראוי לאמון הדרוש כדי להבטיח את השגת תכלית המעצר באמצעות חלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.