בש"פ 261/16 סמארה השאם נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"פ 40313-09-15 מיום 15.12.2015 (השופטת ד' מרשק-מרום ), אשר בגדרה נדחתה בקשתו של העורר להעתיק את מקום 'מעצר הבית' מבית אחיו לביתו-שלו, בפיקוח אשתו, בן משפחה נוסף וחבר.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת אגרופן שלא כדין, נשיאת נשק והחזקת תחמושת. על-פי כתב האישום, שוטרים בניידת בילוש בעיר טירה הבחינו באישון ליל, בשעה 03:00 ביום 18.9.2015, במכונית מסוג מזדה שבה נהג העורר ובה שני אנשים נוספים. שוטרי הניידת כרזו לעורר לעצור, גם הפעילו אורות כחולים, אך הוא לא שעה לקריאות לעצור, נסע במהירות, והניידת בעקבותיו. כשהגיע לדרך ללא מוצא עצר, הניידת חסמה את דרכו, והשוטרים הורו לו לצאת מן המכונית. או אז, כשהתבקש להזדהות, נמלט העורר רגלית לשטח פתוח. השוטרים דלקו אחריו עד אשר נפל ונתפס. במכוניתו נמצאו מסכה שחורה עם חורים לעיניים, צעיף שחור ואגרופן. בתא המטען נמצאו שני רובי "קרל גוסטב" מאולתרים עם מחסניות בתוכם, קרטון ובו 39 כדורי 9 מ"מ, וגרב שחורה ובה 8 כדורים נוספים.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. המשיבה הפנתה לראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ובהן בין היתר: דוחות הפעולה של השוטרים לתיאור מהלך הבריחה, החיפוש, וכלי הנשק שנתפסו במכונית. גרסתו של העורר לפיה הוכנסו כלי הנשק לתא המטען על-ידי טרמפיסט שהעלה בדרכו, נסתרת לכאורה על-ידי השוטרים שהיו בקשר עין עם המכונית ועם חבריו שהיו בתוכה; תמונות המתעדות את כלי הנשק, התחמושת, האגרופן והמסכה, ותעודה מאת קצין משטרה לפיה הרובים שנתפסו ממלאים אחר הגדרת "נשק".

עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי

4.

בהעדר מחלוקת בין ב"כ הצדדים על עצם קיומן של ראיות לכאורה, התמקד הדיון בבית המשפט המחוזי בשאלת מסוכנותו של העורר, בן 53, ומזה 13 שנים עובד בעיריית טירה. לחובתו עבר פלילי הכולל 3 הרשעות בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, ניסיון להדחה בחקירה, איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. בשנת 1989 הורשע בעבירות שבל"ר, שוד מזויין ועוד. בשנת 1994 הורשע בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, וירי בנשק חם באזור מגורים. בעבר ריצה 3 עונשי מאסר. על-פי תסקיר שירות המבחן,

במהלך השנים האחרונות חווה העורר בדידות, ולאחרונה חלה הדרדרות במצבו עד שהתקשה להציב לעצמו גבולות מול גורמים עברייניים מן העבר. שירות המבחן התרשם כי במעצרו הנוכחי ניכרת מצוקה וכי המעצר מהווה עבורו משבר, פגיעה בתפקודיו החברתיים, ובעיקר מצוקה נוכח אחריותו כלפי אשתו וילדיו. מן התסקיר עולה כי העורר לוקח אחריות חלקית. שירות המבחן העריך את רמת הסיכון הנשקפת מן העורר כבינונית, ומידת החומרה של תוצאות האלימות צפויה אף היא להיות בינונית. שירות המבחן בחן חלופת מעצר בבית אחיו של העורר בפיקוחו ובפיקוח של אח נוסף, והתרשם כי מדובר במפקחים ראויים, מכובדים, בעלי יכולת תפקודית וסמכותיות טובה. ב"כ המשיבה התנגדה לחלופת המעצר והצביעה על התרשמותו של שירות המבחן מן העורר שאיננה חיובית. לטענתה, עיקר הבעיה היא בקשריו החברתיים של העורר, ועל אף הצלחותיו במישור התעסוקתי, קיים אצלו צורך ליצור קשר עם גורמים עברייניים. לאחר ששקל את טענות הצדדים מצא בית המשפט המחוזי כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן, וקבע בהחלטה מיום 26.10.2015 כי העורר ישוחרר בתנאי 'מעצר בית' לבית אחיו בפיקוח אחד מאחיו, בערבויות כספיות, וכי יעמוד לפיקוח שירות המבחן במשך ששה חודשים.

5.לא ארכו להם הימים, וכעבור כחודש הגיש העורר "בקשה להוספת מפקחים ולשינוי כתובת מעצרו של המבקש" . בבקשתו הציע העורר את אשתו, בן משפחה נוסף וחבר כמפקחים, וכמו כן ביקש להעתיק את 'מעצר הבית' מבית אחיו לביתו-שלו, על מנת להקל על המפקחים שנקבעו בהחלטה הקודמת. המשיבה, מצדה, הסכימה לבחינת האפשרות להוספת מפקחים, אך התנגדה לכלול בהם את אשת העורר כמפקחת, ולשינוי מקום 'מעצר הבית' מבית אחיו לביתו. המשיבה ביקשה לבסס את התנגדותה על האמור בתסקיר כנ"ל, לגבי החשש מפני הדרדרות והתחברות לגורמים עברייניים, ואף ציינה כי העורר היה מעורב בעבר בתקיפת אשתו, וכי היא לא הוצעה כמפקחת בתחילת ההליך.

6.ביום 15.12.2015, לאחר דיון בבקשה, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו של העורר, "כי לא אוכל לאשר את אשתו של המבקש כמפקחת נוספת על רקע עבירות אלמ"ב שבוצעו כלפיה על ידי המבקש בעבר" . בית המשפט המחוזי נכון היה לשקול את העתקת מקום 'מעצר הבית' לביתו של העורר בטירה בפיקוח הערבים שאושרו בעבר ותוך בחינת הערבים הנוספים שהוצעו, אך משעמד ב"כ העורר על בקשתו "ככתבה וכלשונה"

וטען כי אין טעם בשינוי התנאים אם אשתו של העורר לא תוכל לשמש כמפקחת, נדחתה הבקשה.

מכאן הערר שלפני.

עיקרי טענות הצדדים

7.ב"כ העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שבה נשען על עברו הפלילי של העורר, ובמיוחד על הרשעתו בעבירות אלמ"ב נגד אשתו. זאת, מבלי לשמוע את אשת העורר, בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.12.2015 שדחה את הדיון כדי לאפשר את שמיעתה, וחרף המלצתו של שירות המבחן שקבע כי מדובר ב "אישה ראויה אשר מפנימה ומבינה את אחריותה ויכולה להוות מפקחת ראויה" . עוד טוען ב"כ העורר כי בתיק משנת 1999 עסקינן, שההרשעה בו ניתנה בשנת 2001, כי העורר עבר הליך טיפולי מקיף מאז, ב"בית נועם" ובכלל, וכי בית המשפט המחוזי לא לקח בחשבון את חלוף הזמן הרב מאז הרשעתו, כמו גם את העובדה שלא נפתחו תיקי אלמ"ב נוספים נגדו. מן הראוי היה לבחון לעומק את בקשתו כי אשתו תשמש כמפקחת עליו.

8.ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה, וזאת בעיקר לנוכח העובדה כי העורר הורשע בעבר בעבירות אלימות כלפי אשתו, היא המפקחת המוצעת, וריצה בגינן עונש מאסר בפועל. בנוסף טוענת המשיבה כי יש לקחת בחשבון את עברו הפלילי של העורר, הכולל שתי הרשעות נוספות בעבירות אלימות ונשק בגינן ריצה עונשי מאסר בפועל לתקופות ממושכות, ואת העבירות המיוחסות לו בתיק זה ומגלמות בחובן סיכון רב.

דיון והכרעה

9.נתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה עד שבאתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי נדרש לבקשת העורר, קיים דיון במעמד הצדדים, ובחן גם את האמור בתסקיר שירות המבחן שהמליץ להעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי הסביר בהחלטתו כי אין בידו לאשר את אשת העורר כמפקחת, וזאת על רקע עבירות אלמ"ב שביצע העורר כלפיה בעבר. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.12.2015 אינה כובלת מותב זה או אחר, גם לא נקבע בה פוזיטיבית כי יש לחקור את אשת העורר, ולפיכך לא היה בית המשפט המחוזי חייב לשמוע את אשת העורר בטרם גיבש את החלטתו. אין זכות קנויה לנאשם בהליך פלילי לכך שמפקח שהוצע על-ידו לצורך בחינת חלופה למעצר, יֵחקר על-ידי בית המשפט. ודוק: בית המשפט המחוזי לא נעל את הדלת לפני העורר וציין במפורש כי יהיה מוכן לשקול שינוי מקום 'מעצר הבית' מבית אחיו של העורר לביתו-שלו והוספת מפקחים, אך היה זה העורר שנקט בגישה של 'הכל או לא כלום' קרי, אם לא האישה, אז גם לא אחרים. דומני כי מוטב לעורר לאפשר בחינת מפקחים נוספים והתאמתם לפקח עליו בביתו-שלו. מבלי לנקוט עמדה מצדי, אם וכאשר יחלוף פרק זמן משמעותי ללא הפרות כלשהן, והעורר יוכיח את התמדתו בתנאי 'מעצר הבית', אולי יהיה אז מקום לשוב ולשקול גם את התאמתה של אשתו למלאכת הפיקוח. על כל פנים, החלטת בית המשפט המחוזי, על רקע קודמתה, בשים לב למאפייניו של העורר – אֵלו שלעת הזאת ואֵלו מן העבר – בשים לב לכתב האישום ולמידת המסוכנות הנשקפת ממנו, היא מאוזנת ושקולה ולא מצאתי עילה להתערב ולשנותה.

10.אשר על כן, הערר נדחה.