בש"פ 2614/98 משה ועקנין נ. מדינת ישראל

1.העורר, המואשם בעבירות הדחה בעדות בדרך של כוח, איומים והפחדה, סחיטה באיומים ובכוח, תקיפה והפרת הוראה חוקית, נעצר עד תום הליכי המשפט. לפי כתב-האישום, העורר, בעודו משוחרר בגין כתב-אישום אחר בתנאי שישהה ב"מעצר-בית" מחוץ לגוש דן, איים על עד תביעה באותו תיק והיכה אותו בבטנו ובפניו. היה זה בתאריך 2.4.98, בשעה 21:30 לערך, בחולון, לאחר שעד התביעה החל בעדותו בתאריך 30.3.98, ואמור היה להמשיך בה בתאריך 28.4.98.

2.בערר שהוגש על החלטה זו, לא הייתה מחלוקת כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת. טענת העורר היא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספיקה למעצר. שכן, ראשית, האישום מבוסס על עדותו היחידה של המתלונן, עימו יש לו ריב בעניינים אזרחיים. ושנית, והוא העיקר, המשטרה נמנעה מלחקור את טענת העורר כי בעת האירוע הנטען שהה בחברת אביו בדירתו בחולון.

3.טענה זו יש לדחות.

עדות המתלונן מבססת לעצמה סיכוי סביר להרשעה. היא אף נתמכת בסימני המכות שמצא רופא שבדק אותו בסמוך לאירוע. אשר לטענה הנוגעת לאליבי, הרי אף אם אצא מתוך הנחה כי האב היה מאשר את גירסת העורר, לא היה בכך כדי להחליש את עדות המתלונן, שכן האב אינו עד אוביקטיבי. ואולם,

האליבי של העורר הופרך בעדות השוטרים, אשר חיפשו את העורר בדירת אביו זמן קצר לאחר הגשת התלונה, ואז ראו אותו מגיע לדירת האב. אם אוסיף לכך את העובדה כי העורר בחקירתו הראשונה לא טען טענת אליבי, אלא סירב להשיב לשאלת החוקר שהאשים אותו בתקיפתו של המתלונן, הרי ברור הוא כי הימנעות המשטרה מלחקור את האב אינה פוגעת בעוצמת הראיות המפלילות.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.