בש"פ 2636/00 אבי בטיטו נ. מדינת ישראל

ביום 14.2.2000 הורשע העורר, בבית משפט השלום באשקלון, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ובעבירה של נהיגה ברכב בדרך נמהרת שיש בה כדי לסכן חיי אדם - זאת בשל, שיחד עם אחרים, תקף אדם אחד, ובעת שניסה להימלט ברכבו מן המקום, לאחר מעשה התקיפה, פגע באדם אחר, שביקש לסכל את בריחתו. העורר המשיך בנסיעה, לעברו של אותו אדם, ולאחר שזה האחרון קפץ על מכסה מנוע הרכב, כדי לא להיפגע, המשיך העורר בנסיעה מהירה בכוונה להפילו מהרכב.

בית משפט השלום, במסגרת הסדר טיעון, הטיל על העורר עונש של מאסר מותנה, מאסר קצר לריצוי בפועל, ופסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך שישה חודשים. לא חלפו שבועיים מיום מתן גזר הדין והעורר נתפס כשהוא נוהג במכונית, והובא לדין בבית משפט השלום באשקלון בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ושל נהיגה בלא ביטוח. התביעה ביקשה להורות על מעצרו עד תום משפטו, אולם בית המשפט קבע כי ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופה הולמת ולפיכך הורה על שחרור העורר בערובה ובתנאי שלא יצא מפתח ביתו עד תום משפטו.

כנגד החלטה להציב תנאי מגביל זה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערר נטען כי לא היה בסיס לקבוע כי נתקיימה עילת מעצר, בשל מסוכנותו של העורר, וממילא לא היה גם מקום לשחררו בערובה או בתנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' עמר), בהחלטתו המנומקת היטב, דחה את הערר. בית המשפט ציין כי המעשים החמורים שבגינן נפסל רשיונו של העורר, העובדה שהוא בחר להמשיך ולנהוג ברכב עוד בטרם יבשה הדיו על גזר הדין שפסל אותו מנהיגה, והעובדה הנוספת שגם עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו לא היה בו כדי להרתיעו, כל אלה מלמדים, כך פסק, כי אין על העורר מורא החוק וכי טמון בהתנהגותו סיכון לבטחון הציבור.

בית המשפט המחוזי מצא כי בירור האישום לגופו לא יארך זמן רב ואף המליץ לפני בית משפט השלום להחיש את סיום המשפט, ככל שניתן, שאם לא כן, כך פסק, תיפתח בפני העורר הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר.

לא מצאתי כל עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.