בש"פ 2638/97 התאחדות בעלי בתים נ. שר הפנים ,אלי סוויסה

בעתירה זו מבקשים העותרים להורות לשר הפנים לבטל את החלטתו לדחיית ערעור שהגישו על פי סעיף 41(ב) לחוק העמותות, התש"ם1980- (להלן: "החוק"); להורות לרשם העמותות להעביר לידיהם את תגובתו בתצהיר לטענות המופיעות בערעור; להורות לשר הפנים לקיים דיון בערעור תוך עריכת סטנוגרמה ולאפשר לעותר 2 (להלן: "העותר"), להופיע בפניו ולחקור את רשם העמותות על תצהירו. כן מבקשים העותרים להורות לוועדה למינוי שופטים לעכב את מינוי רשם העמותות, עו"ד בן ציון גרינברגר, לשופט.

עניינה של העתירה, בתמצית, הינה החלטתו של המשיב 2, רשם העמותות, למנות חוקר להתאחדות בעלי הבתים, שהינה עמותה רשומה המהווה את הארגון היציג של בעלי הבתים בישראל. המשיב 2 החליט, מכוח סמכותו בחוק, להטיל על העותר, באופן אישי, לשלם 50% מהוצאות החקירה ואת המחצית השניה של ההוצאות הטיל על העותרת 1. בתאריך 6.6.95, במסגרת התדיינות שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני כבוד השופט גורן, הסכים המשיב 2, כי החיוב של העותר יהפוך לחיוב ועד העמותה.

בתאריך 18.6.95 הוגש על ידי העותרים ערעור לשר הפנים, על קביעת הוצאות החוקר, לפי סעיף 41(ב) לחוק. בהמשך ניהל העותר חליפת מכתבים ארוכה עם משרד הפנים בה הוא דרש לקבל את מלוא חומר הראיות שהוצג לחוקר ואת הפרוטוקולים של עדויות העדים שהעידו כנגדו. כן דרש העותר כי ייערך לו שימוע בטרם תנתן ההחלטה בערעור.

ביוני 1996 קיבל העותר משר הפנים דאז, מר חיים רמון, הודעה על דחיית ערעורו שזו לשונה:

"ערעורך וערעור התאחדות בעלי הבתים כנגד חיובכם על ידי הרשם (להלן - החוק) במסגרת סמכותו על פי סעיף 41 לחוק העמותות התש"מ1980- הובא בפני. לאחר שעינתי בו החלטתי לדחותו בין השאר מהנמוקים הבאים:

נמוקי הערעור נשענים בראש ובראשונה על העדר סיבה למינוי חוקר. דומני שהמקום והזמן להעלאת טעון זה היה תוך 14 יום מיום שנתנה ההודעה על מינוי החוקר כקבוע בסעיף 40(ד) לחוק.

לא ניתן כיום בשלב הטלת ההוצאות לשוב ולהעלות טענות בדבר אי הסבירות במינוי החוקר בשלב הטלת ההוצאות. יתר על כן תוצאות החקירה על פניהם אינן תומכות בעמדתך כאילו לא היה מקום למינוי חוקר.

נוסף לאמור לעיל נסיבות הענין שקדמו למינוי החוקר, קרי כנוס אספה כללית בנגוד להוראות הרשם - העדרם של דוחו"ת מבוקרים ומנוי כונס, תומכים בגשתו של הרשם בדבר הצורך במינוי חוקר. למצער לא ניתן לראות בהחלטתו זו החלטה בלתי סבירה. משכך ולנוכח העובדה כי מינוי החוקר נולד כתוצאה מנסיבות נהול העמותה ועניניה איני רואה מקום להתערבות בשקול דעת הרשם להטלת ההוצאות כפי שהטיל. פרשנותך בדבר החובה להטיל את ההוצאות על מבקשי הענין אינה מקובלת עלי.

תלונותיך בדבר אי קבלת חומר מהחוקר אינן מענינו של ערר זה ולפיכך לא אתיחס אליהם. שמורה לך הזכות לפנות ישירות לרשם ואם עמדתו אינה מקובלת עליך לנקוט הצעדים המשפטיים הנראים לך".

בגין החלטה זו ניהל העותר התכתבות עניפה עם המשיב 1, שר הפנים הנוכחי, אשר הודיע לו כבר ביום 11.7.96 כי אין בסמכותו ואין בכוונתו לחזור ולשקול את החלטתו של קודמו בתפקיד. ביום 28.7.96 נעתר המשיב 2 לבקשתו של העותר לפתוח בפניו את חומר החקירה ולאחר תאומים קיבל העותר את החומר מידי החוקר. דא עקא, שגם לאחר קבלת החומר המשיך העותר לנהל התכתבויות עם המשיב 1 ופנה לבית משפט נכבד זה רק בתאריך 30.4.97, דהיינו מעל עשרה חודשים מאז שניתנה החלטה בערעור שהגיש ואשר עליה הוא מלין.

בהגשת העתירה במועד זה יש משום שיהוי סובייקטיבי ניכר, מה גם שהעותר 2 לא חדל לאיים בהתכתבויות השונות שניהל, כי יפנה לבג"צ. כפועל יוצא משיהוי זה נגרם אף שיהוי אובייקטיבי, שכן אף אם נניח כי לשר סמכות לשנות את החלטת קודמו, הרי שיקשה עליו לעשות זאת לאחר שחלף זמן כה רב (לשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי ראו בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב , פ"ד מח(5) 630). לפיכך, דין העתירה, ככל שהיא מתייחסת לערעורם של העותרים, להדחות.

באשר לבקשתו של העותר כי יעוכב מינויו של המשיב 2 כשופט, באת כוח המדינה הודיעה לנו כי תלונתו של העותר 2 תובא בפני הוועדה למינוי שופטים בישיבתה הקרובה, ועד לקבלת החלטה בעניין לא יושבע המשיב 2 כשופט. לפיכך, אין בשלב זה מקום לדון בעתירה המתייחסת למניעת השבעתו של המשיב 2 כשופט, שכן טרם התקבלה החלטה בנושא התלונה. בהקשר זה העתירה הינה מוקדמת, ו"כשם שבית המשפט עשוי לדחות עתירה מאוחרת, כך הוא עשוי לדחות עתירה מוקדמת, כלומר עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך קיבלה החלטה לגוף הענין". (שם, בעמ' 644).

בתגובתם של העותרים להודעת באת כוח המדינה הם מציינים כי בדו"ח מבקרת המדינה מס' 47, ישנה התייחסות לליקויים בפעילותו של רשם העמותות, וכי חומר זה לא הובא בפני הוועדה למינוי שופטים. בפני העותרים פתוחה הדרך להסב את תשומת לב הוועדה אל החומר האמור, ולשם כך אין הם זקוקים לסעד מבית משפט זה.

אשר על כן, העתירה נדחית.