בש"פ 2646/08 תומר מיכאלוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) מיום 20.3.2008 לפיה הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כתב האישום המתוקן מייחס לעורר עבירות של שוד מזוין בחבורה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ניסיון לשוד מזוין בחבורה לפי סעיף 402(ב) ובצרוף סעיף 25 לחוק העונשין, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, גניבת רכב לפי סעיף 413ב' לחוק העונשין, פירוק רכב לפי סעיף 413ד'(ב) וסעיף 413ד'(ג) לחוק העונשין, ונהיגה בזמן פסילה עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961.

על פי כתב האישום נהג העורר לספק סחורה לשלום ניסים ולאביו, מאיר ניסים (להלן: "המתלוננים"), המנהלים מינימרקט בירושלים. לחנות המינימרקט מחסן בישוב בית נקופה (להלן: "המחסן"). במועד שאינו ידוע קשר העורר קשר יחד עם אחר, לשדוד את המתלוננים. ביום 23.1.2008 הציע העורר לשלום למכור לו סחורה בסך של 80,000 ש"ח. נקבע כי הסחורה תועבר ביום למחרת למחסן בתמורה לתשלום במקום. ביום 24.1.2008 ביקש העורר משלום כי הוא ואביו יפגשו אותו בחניון בשכונת הר חוצבים בירושלים מאחר ולשם יגיע ספק הסחורה. המתלוננים הגיעו למקום ברכבם ופגשו באדם נוסף שהוצג כספק הסחורה (להלן: "האחר"). העורר התעקש כי הוא והאחר יצטרפו לרכבם של המתלוננים בנסיעתם למחסן בבית נקופה, אליו אמורה להגיע הסחורה. העורר והאחר ישבו במושב האחורי של הרכב. מיד עם תחילת הנסיעה שאל העורר, ולאחר מכן גם האחר, את שלום האם הכסף ברשותו ושלום השיב "זה בסדר". מיד לאחר מכן ולמרות שהגיעו למחלף בית נקופה בכביש ירושלים תל אביב, ביקשו העורר והאחר משלום, כי ימשיך בנסיעה ולא יפנה לבית נקופה מאחר והסחורה נמצאת בישוב נווה אילן. מיד ובסמוך לכך שלף האחר מכשיר שוקר חשמלי, הצמידו לצווארו של שלום, שנהג באותה עת ברכב, הפעיל את המכשיר ואמר לו כי "מעכשיו הכללים משתנים". האחר דרש משלום את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו, תוך שהוא מאיים עליו עם השוקר החשמלי. האחר אף אמר לשלום להמשיך במסלול הנסיעה ליעד אשר יורו לו אולם שלום בלם את הרכב בכביש ירושלים תל אביב ונס מן הרכב. מאיר נס אף הוא מהרכב והשניים החלו בקריאות לעזרה. בהמשך, יצא העורר מהרכב ועבר למושב הנהג הקדמי והחל בנסיעה פרועה ברכב כשהוא והאחר נמלטים מהמקום. ביום 25.1.2008 בשעה 4:30, נצפה הרכב על ידי סיור של חברת איתוראן, בסמוך ליער בורמה. כאשר הבחינו שני יושבי הרכב (שזהותם אינה ידועה) בסייר הם נטשו את הרכב ונמלטו רגלית מהמקום. בתוך הרכב נמצאו חלקים רבים מפורקים, בין היתר הוצאו המושבים ממקומם וכן הוצא הריפוד הפנימי של המושבים. עוד צוין בכתב האישום כי ביום 28.7.2004 נפסל העורר מלקבל רישיון נהיגה למשך 5 שנים.

2.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 18.3.2008 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בעניין הראיות לכאורה. ביום 20.3.2008 ניתנה ההחלטה בבקשת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ב"כ העורר לא חלק על מרבית העובדות המתוארות בכתב האישום. העורר הודה כי אכן נהג למכור סחורה למתלוננים, כי נסע עימם ברכבם וכי אדם נוסף הצטרף לנסיעה. העורר אף מאשר את מעשיו של האחר ברכב. יחד עם זאת חולק העורר על פרשנותם של המשיבה והמתלוננים לאירועים שהתרחשו ברכב. לטענתו הוא לא היה שותף למעשיו של האחר שהפתיעו גם אותו. העורר שמר על זכות השתיקה בחקירות. ב"כ העורר רומז לעניין זה כי העורר בחר לשמור על זכות השתיקה בשל היותו מאוים על ידי אחרים ובשל חששו להסתבך. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) דחה את טענותיו של ב"כ העורר. נקבע כי בשלב זה של הדיון, בו לא ניתן להעריך את מהימנות העדויות, יש להעריך את משקלו הראייתי של חומר החקירה. במקרה דנן הראיות שהוצגו מספקות את הפוטנציאל הראייתי הדרוש לשם הוכחת אשמתו של העורר במרבית העבירות המיוחסות לו, קל וחומר, בהעדר גרסה הניתנת לבחינה מטעם העורר. נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית ברורה ביחס לגניבת הרכב, פירוק חלקיו ונהיגה בזמן פסילה. אופן תגובתו של העורר להימלטות המתלוננים משליך על היותו שותף למעשים שבוצעו קודם לכן על ידי האחר. עדויותיהם של המתלוננים על מעשיו של האחר מקימות לכאורה את עבירת השוד והעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. עם זאת לא מצא בית המשפט ראיות מספקות להוכחת העבירה של ניסיון לשוד המיוחסת לכסף שהיה בדעת העורר לשדוד מהמתלוננים. בית המשפט הוסיף כי גם אם קיימות תמיהות מסוימות מחומר הראיות, כמו למשל העובדה שהעורר מכיר את המתלוננים ואף על פי כן ביצע את השוד כשהוא גלוי פנים, אין באלה כדי לפגום בעוצמת הראיות. באשר לעילת המעצר, נקבע כי קיימת חזקה בדבר מסוכנותו של העורר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. באשר לשאלת חלופת המעצר ציין בית המשפט כי מהתסקיר בעניינו של העורר נמצא כי העורר שוחרר ממאסרו האחרון לפני כשלוש שנים, מאז חזר בתשובה, נישא, הקים משפחה והצליח לנהל שגרת עבודה. שירות המבחן התרשם כי אשתו של העורר ואמה הינן נשים נורמטיביות המודעות לאחריות הכרוכה בהשגחה על העורר. לפיכך, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בפיקוח אשתו של העורר ובסיוע של אמה, הגרה בסמוך. שירות המבחן ציין בתסקירו כי עד לעריכת התסקיר, לא הגיע לידיו הרישום הפלילי העדכני של העורר. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן וקבע כי למרות גילו הצעיר של העורר, לחובתו עשרות הרשעות קודמות המתחילות עוד בהיותו נער וממשיכות ברציפות זה למעלה מעשור. כמו כן, חרף גילו הצעיר ריצה העורר מספר תקופות מאסר ובעת ביצוע העבירות, היה תלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי. צירוף העבירות, נסיבות ביצוען, ועברו הפלילי של העורר מעידים כי המסוכנות הנשקפת ממנו היא ברף הגבוה ביותר. נקבע כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

בהודעת הערר טוען ב"כ העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות בעוצמה המספיקה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שגם לגרסת המשיבה עוצמת הראיות בתיק בעייתית. ב"כ העורר מפנה בעניין זה לדברי ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים ביום 18.3.2008 בו ציינה ב"כ המשיבה: "נכון הוא שלמעשה בתיק זה הכל שאלה של פרשנות, נכון גם שכל עובדה לבדה לא מספיקה וניתן לפרשה לכאן או לשם". עוד נטען כי במקרה דנן היו כשלים משמעותיים בחקירת האירוע, הבאים לידי ביטוי, בין היתר בכך שעדים רלוונטיים לא נחקרו, בדיקת איכונים של המכשיר הסלולארי לזמנים הרלוונטיים לא בוצעה, חומר חקירה נעדר מהתיק, וקיימות עדויות סותרות שלא נבדקו. העורר מוסיף כי שגה בית המשפט בהחלטתו לדחות את המלצת שירות המבחן, נטען כי ההמלצה נדחתה אך ורק נוכח גיליון ההרשעות המכביד של העורר. עוד נטען כי אין מקרה אחד דומה למשנהו ובמקרה דנן היה מקום לבדוק את המקרה לגופו. העורר שילם את חובו לחברה עת ישב בבית המאסר וכי לא יתכן שעברו יתווה לעולם את העתיד. באשר להנחת בית המשפט לפיה לא היה בפני קצינת המבחן גיליון ההרשעות הקודמות של העורר, נטען כי אין בכך כדי להשפיע על שאלת מסוכנותו של העורר, בית המשפט שגה שעה שלא ביצע איזון בין עברו של העורר לבין חוסר הראיות בתיק. באשר לשתיקתו של העורר בזמן החקירה נטען כי בית המשפט התעלם מכך שהעורר חשש לחייו ולחיי בני משפחתו ובשל כך נאלץ למלא פיו מים ברוב שלבי החקירה. בנוסף נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס בכובד ראש לתמיהות העולות מחומר הראיות ובחר להחמיר עם העורר ומנגד להקל עם אותן תמיהות העולות מחומר הראיות. לבסוף טוען העורר כי בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לעובדה כי חרף נסיבות חייו, בחר העורר לעלות על דרך המלך, החל בשיקום חייו ויצא מעולם הפשע. העורר מציין כי הינו אב צעיר העובד למחייתו ולמחיית בני משפחתו, ומיום מעצרו ועד ליום זה טרם ראה את בנו.

4.

ב"כ העורר טען עבורו את כל שניתן לטעון, אך דין הערר להידחות. לראיות לכאורה יש עוצמה זאת בשים לב במיוחד לשתיקתו של העורר. כפי שאמר השופט קדמי ב-ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1998):

"לעשיית שימוש בזכות השתיקה על ידי חשוד ישנו 'מחיר' טבעי מן ההיבט הראייתי. חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא 'משקל שכנגד'; ובכך מתחזק, מטבע הדברים, כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גירסתו בעדותו במהלך הדיון."

5.

ב"כ העורר מבקש, למעשה, להתעלם מעברו של העורר, אין זה צודק לדבריו שעברו ירדוף אחריו למרות ששיקם את חייו ואין לו בשנים האחרונות הרשעות. ואולם, לא ניתן לצורכי הליך המעצר, להבדיל כמובן מהמשפט גופו, להתעלם מעברו הפלילי. המעשה שלכאורה עשה העורר נראה כקו ישיר למעשיו הפלילים בעבר, אף שהיתה "הפוגה" מסויימת. נוכח הראיות לכאורה והעבר המכביד איני רואה אפשרות לקבל את הערר.

הערר נדחה.