בש"פ 2648/00 דניאל אוחנונה נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של אינוס, מעשה סדום ונסיון למעשה סדום שבוצעו כלפי בתו - המתלוננת - קטינה, ילידת שנת 1989. על פי הנטען בכתב האישום החדיר העורר לאיבר מינה של המתלוננת ולפי הטבעת שלה את אצבעותיו, במועדים שונים במהלך שנת 1999. ביום 27.2.2000 ניסה העורר לבצע בה מעשה סדום.

מן העדויות המצויות בתיק המשטרה עולה כי עוד ביום 22.2.2000 התלוננה הקטינה בפני עובדת סוציאלית בבית ספרה כי העורר מבצע בה ובבני משפחה אחרים מעשים מגונים. העורר, גרוש ואב לשלושה ילדים, מתגורר עם חברתו ועם ילדיה ועם בתו הקטינה. בעקבות דברי התלונה הופגשה המתלוננת עם פקידת הסעד וגם בפניה חזרה על תלונתה.

ביום 27.2.2000 התקשר העורר אל מנהל בית הספר בו לומדת הקטינה, בשעה 9:40 בבוקר, וביקש ממנו לשחרר אותה לביתה בשל שקרובי משפחה מעיר אחרת עומדים להגיע לביקור. המנהל הציע לו להתקשר מאוחר יותר בשעה שהקרובים יגיעו בפועל לעיר מגוריהם, אולם העורר השיב לו כי אלה מצויים כבר בכניסה לעיר והוא עומד על כך שהמתלוננת תשוחרר מלימודיה. משהגיעה הקטינה לביתה, כך היא מעידה, ניסה העורר לבצע בה מעשה סדום.

קרובת המשפחה, שעל פי הדברים שמסר העורר למנהל בית הספר, היתה אמורה להגיע לביתם, נשאלה בשיחת טלפון על ידי אנשי המשטרה אם אכן ביקרה באותו יום בביתו של העורר. בשיחת הטלפון הראשונה שקיימה עם המשטרה היא סיפרה כי היתה אמורה לבוא, באותו יום, ולבקר את המתלוננת. אולם, בשיחה נוספת, שהתקיימה סמוך לאחר מכן, היא סיפרה לשוטר כי כלל לא היתה אמורה לבוא לבקר את העורר ואת הקטינה, וכי ממילא לא הודיעה מראש על שום כוונה לעשות כן. היא סיפרה כי חברתו של העורר התקשרה אליה והפצירה בה לאשר כי היא היתה אמורה, כביכול, להגיע לביקור כאמור. באותה שיחה עם השוטר אמרה קרות המשפחה כי אין היא מעוניינת לעשות שקר בנפשה, ועל כן היא מבקשת לספר את האמת, לאמור - שעניין הביקור לא היה ולא נברא. העורר עצמו, שטען תחילה כי אותה קרובת משפחה היא שהודיעה לו, מראש, על כוונתה לבוא, חזר בו מאוחר יותר ואמר שאינו יכול לומר מי הודיעו על דבר הביקור העומד להתקיים.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו. כנגד החלטה זו מופנה הערר. העורר טוען כי אין די בראיות העומדות לחובתו כדי להצביע, ולו לכאורה על אשמתו. דברי המתלוננת הם לטענתו, דבר עלילה המוסבר בכך שהמתלוננת מבקשת לעזוב את ביתה בשל מרדנותה. עדותה מלאה סתירות לדעתו ובנסיבות אלה ראוי היה להורות על שחרורו ומכל מקום להמיר את המעצר בחלופה אחרת.

דין הערר להידחות.

הטענה, כי המדובר בדבר עלילה, אינה מתיישבת לכאורה עם העובדה שהמתלוננת לא יזמה חלק מן התלונות, וכי החקירה בגינן החלה ביוזמת שלטונות בית הספר בו היא לומדת, בשל סימנים מדאיגים שנצפו בה. דברי העדות שמסרה בפני חוקרת הנוער ברורים ומפורטים, ומצביעים על עבירות מין שביצע שבה העורר. העובדה שהתירוץ בו עשה העורר שימוש כדי להוציא את המתלוננת מבית הספר, על מנת שיוכל לספק את יצריו, נסתר, בעדויות הנוגעים בדבר, כשהיא מצטרפת לעדות בדבר נסיונות לתאם את גירסאות העורר עם עדויות בני המשפחה, כל אלה מחזקים את אמינות התלונה, ומצביעים על כך כי יש ממש בחשש שמביעה המדינה מפני האפשרות שהעורר ישבש את הליכי המשפט אם ישוחרר.

החשש מפני הדחת עדים, הטבוע ברגיל בעבירות מסוג זה, המתבצעות כלפי בני משפחה, מתחזק במקרה זה לאור עדויות התביעה. חזקת מסוכנותו של העורר לא נסתרה ושירות המבחן לא היה מוכן, בתסקיר שערך אודותיו, לשלול את מסוכנותו. בנסיבות אלה כולן, אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.