בש"פ 2651/03 ראובן טלקאר נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של איומים, ניסיון לחבלה חמורה ותקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש. העורר נשוי למתלוננת מזה כשנתיים ימים. במהלך ויכוח שנתגלה בינו לבינה, תקף אותה העורר והכה אותה בכל חלקי גופה. כשהתחננה בפניו שירפה ממנה, וביקשה את סליחתו, הודיע לה כי הוא עומד להשליך אותה מבעד לחלון הדירה, המצויה בקומה השלישית. כדי לממש את האיום, הוא תפס אותה בחולצתה, ומשך אותה לעבר החלון, כשהיא מנסה להיאחז בקירות ובמשקוף. כיוון שכך, משך העורר בשערותיה, והטיח ראשה בקיר עד שנפלה ארצה. גם כששכבה על הרצפה לא הרפה ממנה, תפס בפניה, וגרם לה לדימום. משהגיעו שוטרים לדירה, איים העורר על המתלוננת בנוכחות השוטרים.

בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום משפטו. כנגד החלטה זו משיג העורר. הוא מסביר כי שירות המבחן בדק את הסיכון למתלוננת, ומצא כי יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בדימונה ובמקום עבודתו.

בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן, שהעורר חוזר וסומך עליה היום. הוא מוסיף, כי לבד מחלופה זו הוא יכול להציע חלופה אחרת, והיא שיימצא בבית המצוי באזור מרוחק יותר ממקום מגוריה של המתלוננת.

דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי קבע, כי מוטב היה לה להצעת שירות המבחן שלא תוגש כפי שהוגשה. ואכן, ההצעה לפיה ניתן לשחרר את העורר מן המעצר לאחר שיימצא מקום מוגן למתלוננת אינה יכולה להתקבל. הפתרון להסרת הסכנה הנשקפת למתלוננת מפני המעשים האלימים והמסוכנים שבוצעו כלפיה על-ידי העורר אינו בהגבלת תנועותיה שלה.

סוף דבר, הערר נדחה.