בש"פ 2656/06 מדינת ישראל נ. יעקב פחימה

1.בכתב אישום שהוגש בחודש פברואר 2006 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, יוחסו למשיב עבירות של אינוס והפרת הוראה חוקית. נטען, כי בתאריך 13.1.06 הזמין המשיב את המתלוננת לבוא לביתו, וזו התנתה את הסכמתה בכך שהם לא יקיימו יחסי מין והוא יימנע מלגעת בה. העותר, שבאותה עת היה אמור לשהות, מכוח צו בית המשפט, במעצר בית, הפר את הצו כשיצא לפגוש את המתלוננת באחד המרכזים בעיר מגוריו, ומשם המשיכו השניים לדירה בה הוא גר. לטענת העוררת, משביקשה המתלוננת לאחר זמן מה ללכת לדרכה, מנע זאת המשיב ממנה, השכיבה על המיטה, וחרף מחאותיה והתנגדותה, אנס אותה. כן נטען, כי לאחר אירועים אלה נסע המשיב לאשקלון, תוך הפרה נוספת של צו בית המשפט.

2.בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה העוררת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, הואיל, ולגרסתה, מצויות בידיה ראיות-לכאורה אשר עשויות להוביל להרשעתו, ואלו מקימות גם עילת מעצר סטטוטוריות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העוררת, והורה על שחרורו של המשיב בכפוף להמצאתן של בטוחות שונות. כמו כן, הורה בית המשפט כי המשיב יהיה נתון בפיקוח דודו במשך כל שעות היממה. בהחלטה זו עוסק הערר שבפניי.

3.ערר זה בדין יסודו.

נקודת המוצא שהיתה משותפת לצדדים בעת הדיון בפני בית המשפט המחוזי, היתה כי העוררת הרימה את הנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. במרכזן של ראיות העוררת עומדת, מטבע הדברים, גרסתה של המתלוננת, וזו נתמכת בעדויות של אחרים על מצב הנפשי, וכן בגרסאות הסותרות שהשמיע המשיב במהלך חקירתו. מכאן עולה המסקנה הנוספת, לאמור, בעניינו של המשיב הוכח קיומה של עילת מעצר סטטוטורית (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק), אולם סכנתו של המשיב אין מקורה בחזקה שבחוק בלבד, ולכך נמצאו תימוכין נוספים.

כוונת הדברים לכך, שבשנת 2005 הוגש נגד המשיב כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של פגיעה בפרטיות, הטרדה, כליאת שווא ותקיפה בנסיבות מחמירות. אותן עבירות כוונו כולן כנגד מי שהיתה בת זוגו אותה עת, ואשר ביקשה להיפרד ממנו. בגדרו של אותו הליך חויב המשיב לשהות במעצר בית, ממנו היה רשאי לצאת לעבודה בלבד, ובפיקוחו של ערב. ההליכים באותו תיק הסתיימו ביום כ"ו בטבת תשס"ו (26.1.2006), ומכך עולה, שבעודו ממתין לגזר הדין בתיק האחר, הפר המשיב את תנאי שחרורו, וחמור מכך שבעתיים האישום החדש שיוחס לו – עבירת אינוס שביצע בגופה של המתלוננת.

זו התנהגות המלמדת יותר מכל על הסכנה המופלגת הגלומה במשיב לציבור. נראה, כי הוא אינו נתון למוראו של החוק, שאלמלא כן, לא היה מועל באימונו של בית המשפט שהתיר לו להתהלך חופשי, ולא היה חוטא במעשים המלמדים על הסלמה ניכרת בהתנהגותו. את הסכנה הזו אין להניח לפתחו של הציבור, ומכאן החלטתי לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בת"פ 1020/06 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע.