בש"פ 2658/02 גדיר יוסף נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), מיום 7.3.02 בה החליט כי על העורר להיות מוחזק במעצר עד תום ההליכים.

2.העורר הואשם ביחד עם אחרים בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובהכשלת שוטר. הרקע לאישומים קשור באירוע הבא: במועד הרלבנטי לאישום סיירו שני שוטרים במסגרת תפקידם בחורשה סמוכה לצומת "המוביל" בכביש 79. העורר בענייננו תקף את אחד השוטרים באופן שהיכה אותו באמצעות מכת אגרוף ודחף אותו בידיו. בהמשך לכך, נאשם אחר (להלן - נאשם 2), הלם בראשו באמצעות אבן, ונאשם נוסף (להלן - נאשם 1), תקף את השוטר השני, באופן שדקר אותו בכף ידו בבקבוק בירה שבור. כתוצאה מכל אלה נפצעו השוטרים ונזקקו לטיפול רפואי, ובעקבות כך הוגש נגד השלושה כתב האישום כאמור.

3.עם הגשת כתב האישום לבית משפט השלום נתבקש מעצרם עד תום ההליכים של השלושה. בית משפט השלום (השופט ג' נאסר), מצא כי קימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים. הוא שקל אפשרות של חלופת מעצר והחליט בשלילה לגבי כל השלושה. בעקבות זאת, הוגש ערר ובית המשפט המחוזי אישר קיומן של ראיות לכאורה לאחר שניתח אותן בפירוט. כן מצא כי קימת עילת מעצר כנגד הנאשמים בגין מסוכנותם, ועמד על כך כי תקיפתם את השוטרים נעשתה ככל הנראה תחת השפעת אלכוהול לה היה נתונים. בבחינת חלופת מעצר, ראה בית המשפט המחוזי לאבחן בין העורר שלפנינו ונאשם 1 על רקע קיום עבר פלילי לשניהם לבין נאשם 2 הנעדר כל עבר פלילי. הוא אישר את החלטת המעצר לגבי שני הראשונים והורה על חלופת מעצר לגבי השלישי.

4.בעררו בפני טוען ב"כ העורר כי אין מקום לאבחנה בין העורר שנעצר לבין נאשם 2 ששוחרר חרף העובדה כי לראשון עבר פלילי ולשני אין כל הרשעות קודמות זאת מאחר שאין מדובר בשוני מהותי של ממש המצדיק סטייה מכלל השוויון בין הנאשמים המתחייב בהליך הפלילי. כן עמד על גילו של העורר - בן 38 ומצבו המשפחתי - נשוי ואב לשבעה ילדים קטנים. עוד נטען כי טעה בית המשפט קמא כאשר התחשב בהחלטת המעצר בטעם הקשור במצב הבטחוני הכללי באומרו כי בתקופה זו יקשה על המשטרה לפקח על קיומם של תנאי חלופת מעצר מפאת המעמסה הכללית המוטלת עליה, וגם טעם זה מחזק, לדבריו את המסקנה כי אין להחיל חלופת מעצר במקרה זה.

5.נראה לי כי צדקו שתי הערכאות הקודמות כאשר קבעו כי דינו של העורר להיות מוחזק במעצר עד תום ההליכים. העבירות המיוחסות לעורר, שלגביהן קימות ראיות לכאורה, הן קשות וחמורות. מדובר במעשי אלימות קשים שהופנו כנגד שוטרים במסגרת פעולותיהם במילוי תפקידם. מעשי האלימות הסבו לשוטרים נזק גופני רציני שהצריך טיפול רפואי. מסוכנות הנאשמים הנשקפת ממעשים אלה אינה מסתכמת במעשי האלימות עצמם, אלא היא משקפת חריגה קיצונית מהתנהגות נורמטיבית בהיות המעשים מופנים כלפי אנשי משטרה המייצגים את מערכת אכיפת החוק וממלאים תפקיד בשמירת החוק והסדר. הנכונות לפגוע באנשי חוק מבטאת יחס של בוטות ואי הכרה במרות הסדרי המשפט בחברה, ומעמידה בספק את האימון שניתן לרחוש לנאשמים אלה כי לא ימלטו מן הדין, לא ישבשו הליכי משפט, ולא יפרו חלופת מעצר באם ישוחררו. פגיעה אלימה באנשי חוק מבטאת מסוכנות החורגת מגדר חשש לאלימות גרידא, ולפיכך נדרשים טעמים משכנעים שיש בהם כדי להצדיק שחרור בחלופת מעצר אשר תבטיח שמירה על החוק וקיום צווי בית המשפט, ותשיג את מטרת המעצר.

העורר לא הצביע על טעמים מיוחדים כאלה אלא ההפך מכך. לחובתו הרשעות קודמות לא מעטות בעבירות רכוש, שיבוש הליכי משפט, חטיפה, כליאת שווא ואלימות. קיומו של עבר פלילי בעבירות הנדונות מחזק קיומו של סיכון בשחרורו ואי התאמתה של חלופת מעצר בעניינו.

אוסיף, כי קיים קו שוני בין העורר לבין נאשם 2 אשר שוחרר בחלופת מעצר מבחינת רכיב העבר הפלילי הקיים לגבי הראשון ואינו קיים לגבי השני, ולפיכך מדובר בדין שונה בין שניים שאין שוויון נתונים לגביהם ולא באפליה פסולה בין שווים.

לאור כל אלה, אינני רואה מקום להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות בהחליטן לעצור את העורר עד תום ההליכים, ואני דוחה בזה את הערר.