בש"פ 266/98 עומר אבו ליל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בעבירות של ביצוע מעשה סדום בקטין (כבן 10 בזמן המעשה) ובהדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. המדובר, לפי הנטען, במעשה שעשה העורר במתלונן אותו פגש באקראי במועדון משחקים ופיתה אותו לבוא עימו. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט.

בערר שבפניי חזר סניגורו המלומד של העורר על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, הן לעניין קיום ראיות לכאורה והן לעניין קיומה של עילת מעצר וההכרח במעצר ממש. עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הניח את דעתי כי סוגיות אלה נבחנו על ידו לפני ולפנים. אכן, בתשובתו לאישום חזר בו העורר מהודייתו במעשה שמסר בשלב החקירה. ברם, לגירסתו של הקטין בפני חוקרת הנוער מצוייה תמיכה ממשית בראיות נוספות אותן פירט השופט המלומד בהחלטתו. קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מקים עילת מעצר והשאלה היחידה שנותרה היא אם בנסיבות העניין יכול בית המשפט להסתפק בחלופה שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה ממעצר.

העורר הוא יליד 1968, נשוי ואב לילדים ואין לחובתו כל מעורבות פלילית ידועה קודמת. בהסתמכו על נסיבות אישיות אלו ועל עברו הנקי של העורר ביקשני הסניגור לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים, ולו גם בחלופה הכוללת מעצר בבית מי מקרוביו. נראה לי שלנוכח מהות העבירה והנסיבות החמורות מאוד שבהן בוצעה, אין להסתפק במקרה הזה בחלופת מעצר. חזקת המסוכנות שקמה כנגד העורר מעוררת צורך להגן מפניו על הציבור בכללו והלכה היא שבעבירות אינוס - בייחוד כאלו המבוצעות בהיעדר כל היכרות בין הפוגע לבין הקורבן - אין בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שבמקרה שלפניי אינן מתקיימות. זאת ועוד: לעורר מיוחסת גם עבירה של הדחה בחקירה, על כך שבעקבות המעשה שידל את הקטין המתלונן בהענקת סכום כסף שלא לספר על מעשהו. גם לעבירה זו יש ראיה לכאורה.

בפי הסניגור היתה בקשה נוספת והיא שבית המשפט יימנע בשלב זה מהחלטה בערר ויקדים ויבקש לגבי העורר תסקיר מבחן. בצדק השיבה באת-כוח המדינה על בקשה זו, כי משהתכחש העורר להודייה במעשה שמסר בשלב החקירה, אין לצפות ששירות המבחן יראה מקום להתערב בעניינו התערבות אפקטיבית. נמצא שגם בקשה זו דינה להידחות.

מן הנימוקים שפורטו אני מחליט לדחות את הערר.