בש"פ 2665/01 אלכסנדר גוסטב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה - מפי השופטת ש' לבהר - לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 40047/01.

1.ביום 5.2.01 הוגש כנגד העורר וכנגד נאשם נוסף כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזויין ושימוש ברכב ללא רשות. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 30.1.01 עלו הנאשמים למונית נהוגה בידי המתלונן וכיוונו את הנהג לכביש כורכר חשוך. במהלך הנסיעה כרך העורר סביב צווארו של המתלונן את חגורת הבטיחות, חנק אותו בחוזקה ובאיומי סכין דרש ממנו כסף. המתלונן עצר את המונית, הצליח להשתחרר מהחגורה וזרק עצמו החוצה. העורר התניע את המונית ושני הנאשמים נסעו מהמקום. עוד נטען כי הנאשמים גנבו מהמונית רדיו טייפ וכסף ונטשו אותה בחוף הים.

2.המדינה הגישה לבית המשפט בקשה לעצור את העורר והנאשם הנוסף עד תום ההליכים. הנאשמים טענו כי הם כלל אינם השודדים וכי אין די ראיות לכאורה הקושרות אותם לעבירה המיוחסת להם. התשתית הראייתית שהציגה המדינה התבססה על מסדר זיהוי תמונות שהוצגו למתלונן, בו זיהה המתלונן את שני הנאשמים כמי ששדדו אותו. חיזוק לזיהוי מצוי, לטענת המדינה, בעימותים שנערכו בין כל אחד מהנאשמים לבין המתלונן. בעימות עם העורר המתלונן טען בוודאות כי העורר הוא זה ששדד אותו ואילו בעימות עם הנאשם השני הוא לא היה בטוח באותה מידה של וודאות. בית המשפט המחוזי ציין כי יש פגם בעובדה שהתמונות שהוצגו למתלונן לא נמצאות בתיק החקירה ובית המשפט אינו יכול לבדוק באיזו מידה מדובר בניצבים דומים והומוגניים. כן הביע השופט תמיהה על כך שלא נערך מסדר זיהוי חי. קביעותו בעניין התשתית הראייתית הייתה כדלקמן:

אומנם אינני סבורה שזה המקרה לקבוע כי אין כל ראיות הקושרות את המשיבים לשוד החמור המיוחס להם, ואולם אין מנוס מהמסקנה כי קיימת חולשה ממשית בראיות, המצדיקה שלא לעצור את המשיבים עד תום ההליכים על אף חומרת המעשים המיוחסים להם, שמא אין הם השודדים האלימים, אלא לשחררם בתנאים של חלופת מעצר באם תימצא חלופה הולמת.

3.באשר לעילת המעצר נפסק כי עבירת השוד המיוחסת לנאשמים מקימה נגדם חזקת מסוכנות סטטוטורית. בנוסף, למשיב שני תיקי מב"ד בגין תקיפת בן זוג, איומים, החזקת סם לצריכה עצמית ותקיפת שוטר. למשיב אין כתובת קבועה ובא-כוחו התקשה למצוא לו חלופה הולמת. על כן קבע בית המשפט כי בהעדר כתובת קבועה, וכל עוד לא תוצג לבית המשפט חלופה הולמת למעצר, אין מקום להורות על שחרורו בתנאים.

4.כפי שעולה מדברי בא-כוח העורר, אין באפשרותו להציע חלופת מעצר לעורר, שאין לו משפחה בישראל. לכן מבסס בא-כוח העורר את טיעוניו על העדר תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. ואמנם, בדיון לפניי הרחיב בא-כוח העורר את הדיבור על החולשה שבתשתית הראייתית לכאורה, בשל מה שבעיניו הן חולשות הטבועות בזיהוי בדרך של מסדר תמונות וכן בדרך של עימות בין העורר למתלונן.

5.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. לדעתי, יש בחומר הראיות המצוי בתיק, הכולל זיהוי בדרך של מסדר תמונות (כ500- במספרן) וזיהוי בעת העימות, משום תשתית ראייתית לכאורה. המתלונן זיהה את העורר בטביעת עינו ואת קולו של העורר ב"טביעת אזנו". כמובן, זיהויים אלה עומדים לבחינה בבית משפט של דיון, אך די בהם כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה לצורך מעצרו של העורר. מאחר שקיימת חזקת מסוכנות בשל טיב העבירה וחומרת נסיבותיה ובהעדר חלופת מעצר יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

אי לכך, הערר נדחה.