בש"פ 267/05 אוריאל מרמור נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אמינוף) שניתנה ביום 3.1.05 בתיק 3570/04.

רשיון הנהיגה של העורר נפסל מינהלית על ידי קצין משטרה לתקופה של 30 יום וזאת בעקבות האשמתו בביצוע עבירה של אי מתן זכות קדימה בצומת. בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (כב' השופט ס' דבור) החליט בתאריך 13.12.04 להחזיר את רשיון הנהיגה למבקש לאלתר.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת - אשר החליט בתאריך 3.1.05 לקבל את הערר ולבטל את החלטת בית משפט השלום וציווה על המבקש למסור את רשיון הנהיגה שלו לאלתר. עוד החליט כי מניין ימי הפסילה ימשיך מהמקום שבו הופסק.

לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר עיון בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

בית משפט השלום בהחלטתו ציין כי בשלב זה, כאשר מדובר בעדותו של שוטר אשר העבירה המיוחסת למבקש נעברה כלפיו, אין הוא מסוגל להעדיף את עדותו של מי מבין הצדדים המעורבים כעדות מהימנה, מאחר וכאמור מדובר בשני עדים בעלי ענין.

דברים אלה של בית משפט השלום מקובלים עלי. צדק בית משפט השלום בקובעו כי בשלב זה, ולאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שבפניו, אין הוא יכול להעריך את מהימנותם של העדים אשר אמורים להעיד במשפט גופו, ולאור מסקנה זו הוא החליט את אשר החליט.

אציין כי אין בקביעה זו משום הבעת עמדה בשאלה עדותו של מי מבין המעורבים עדיפה, שאלה אשר תוכרע על ידי בית המשפט אשר ידון בתיק לגופו.

סוף דבר - החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת בזה. רשיון הנהיגה יוחזר למבקש לאלתר.