בש"פ 2671/11 מדינת ישראל נ. מישל יובל

בפניי שני עררים, ערר היועץ המשפטי וערר המשיבה המופנים נגד החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן), שקיבל את בקשת המשיבה בבש"פ 2671/11, שהיא גם העוררת בבש"פ 2803/11 (להלן: המשיבה ), לעיון חוזר בהחלטת מעצרה במסגרת הליכי הסגרתה והורה על שחרורה לחלופת מעצר בבית קרובי משפחתה לפרק זמן של שלושה חודשים.

רקע

1.

היועץ המשפטי לממשלה, שהינו העורר בבש"פ 2671/11 והמשיב בבש"פ 2803/11 (להלן: העורר ), פנה ביום 23.7.09 לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על המשיבה ועשרה מבוקשים נוספים (כולם ביחד יכונו החשודים ) כבני הסגרה לארצות הברית בגין עבירות מרמה בהיקף של כ-25 מיליון דולר (להלן: עתירת ההסגרה ). על פי הנטען בעתירת ההסגרה, החל משנת 2005 ועד למעצרם ביולי 2009, החשודים הקימו והפעילו רשת עבריינית מתוחכמת ורחבת היקף שעניינה הונאת קשישים תושבי ארצות הברית (להלן: התושבים ), במסגרתה קיבלו במרמה מקורבנותיהם סכומים המצטברים לכדי מיליוני דולרים. שיטת פעולתם הייתה כדלקמן: החשודים נהגו לרכוש בארצות הברית העתקי טפסי הגרלות לוטו שמילאו התושבים, אשר עליהם צוינו פרטיהם האישיים. ממשרדיהם בתל אביב ובאילת, התקשרו החשודים לתושבים, שגילם של רבים מהם היה מעל 75 שנים, והציגו בפניהם מצג-שווא לפיו זכו התושבים בסכום כסף גבוה בהגרלת הלוטו וכדי לקבל את הכסף, עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. לאמיתו של דבר,

ההגרלות מעולם לא התקיימו ואיש מהתושבים לא זכה בסכום כסף. החשודים גרפו לכיסם את הכספים שהצליחו להוציא במרמה מהתושבים. על פי הנטען, המשיבה ובן זוגה עמדו בראש הרשת העבריינית, ובכלל זה הנחו את התושבים כיצד להעביר את הכסף לגורמים בישראל תוך יצירת מצג כי לאחר התשלום יישלחו אליהם כספי הפרס. כן נטען כי בני הזוג היו הבעלים ו/או המנהלים של המשרדים מהם בוצעה הפעילות ופיקחו על פעילותם של החשודים האחרים.

2.

בד בבד עם הגשת עתירת ההסגרה, הגיש העורר בקשה למעצרם של החשודים עד למתן החלטה בעתירה וזאת מכוח סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ). עילות המעצר הנטענות בוססו, בין היתר, על החומרה שבמעשי המרמה המיוחסים לחשודים, על מודעותם לאפשרות כי ייעצרו והיערכותם לאפשרות זו ועל ההיקף העצום של הכספים שנגזלו לכאורה. ביום 27.7.09 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן) כי המשיבה, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה, תיוותר במעצר בשלב זה נוכח המסוכנות הנשקפת ממנה כמי שעמדה בראש הרשת העבריינית, ובמקביל הורה על קבלת תסקיר מעצר שייבחן את חלופת המעצר שהוצעה בעניינה, בבית קרובי משפחתו של בן זוגה.

בתסקיר המעצר מיום 5.8.09 התרשמה קצינת המבחן, כי לנוכח מורכבות העבירות המיוחסות למשיבה, יכולתה לנצל אחרים, עברה הפלילי בתחום המרמה והעובדה כי היא ממשיכה בדפוסי התנהגות של הסתרה והפחתה ממידת היקף פעילותה למרות הריונה והיותה אם לילד בן 9 דאז – לא ניתן להמליץ על שחרורה לחלופה של מעצר בית.

ביום 14.8.09 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' סולברג) על מעצרה של המשיבה עד להכרעה בעתירת ההסגרה. בית המשפט המחוזי התרשם כי למשיבה היה תפקיד בכיר בסולם ההיררכי בין החשודים בפרשה, כפי שיוחס לה בעתירת ההסגרה. בהתחשב בתסקיר המעצר שהוגש בעניינה, בחומרת מעשי המרמה המיוחסים לה, הכסף הרב שהיה זמין לרשותה ואופני הפעולה השיטתיים והמתוחכמים של מעשי העבירה שבוצעו לכאורה, קבע בית המשפט כי אין אפשרות ליתן בה אמון שלא תימלט מאימת הדין.

3.

ערר שהגישה המשיבה על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט א' רובינשטיין). נקבע כי הסיכון הגלום בשחרורה של המשיבה למעצר בית הינו גדול בשל היקף הפרשה ולנוכח הרשעתה הקודמת, וכי יש ממש בחשש להימלטותה מפני הדין.

4.

ביני לביני, בחודש ספטמבר 2009 ילדה המשיבה בן בעת שהותה במעצר. מיום היוולדו, שוהה הבן עם המשיבה בבית המעצר.

5.

ביום 16.06.10 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' בן אור) את עתירת ההסגרה והכריז על המשיבה ועל יתר החשודים בני-הסגרה לארצות הברית בגין העבירות המיוחסות להם. במועד זה, הורה בית המשפט המחוזי על המשך החזקתם של

המשיבה ורוב החשודים במשמורת עד להסגרתם, לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה. המשיבה ערערה לבית המשפט העליון על פסק דינה של כב' השופטת בן אור והדיון בערעור קבוע ליום 5.9.11.

6.

ביום 21.12.10 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצרה. טענתה העיקרית נגעה להשפעת מעצרה על בנה, אז בן 14 חודשים. לטענתה, מאחר שעל פי נוהלי שירות בתי הסוהר בישראל, יכול תינוק לשהות עם אמו בכלא עד לגיל שנתיים בלבד, והנהלים בארצות הברית אינם מאפשרים לעצורות להחזיק בילדיהן בין כותלי הכלא, צפויה פרידתה מבנה עם הגיעו לגיל שנתיים להיות מיידית – באופן שלא יאפשר את הסתגלותו לפרידה ממנה. על רקע זה ונוכח האפשרות כי ערעורה יידחה, ביקשה המשיבה כי ימנע ניתוק מיידי בינה לבין בנה ויתאפשר לה לשהות עימו במעצר בית מלא שמטרתו לאפשר לתינוק להסתגל למשפחה אומנת שתגדלו, אם וכאשר תוסגר לארצות הברית. בציינו את הסיטואציה הבלתי רגילה בה ניתן להגדיר גם את תינוקה של המשיבה כמבקש בבקשה, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן) על עריכת תסקיר מעצר חדש שיבחן, בין השאר, את החלופה המוצעת ואת מצבה של המשיבה נכון לאותו המועד.

תסקיר המעצר מיום 24.2.11 המליץ על שחרורה של המשיבה ובנה התינוק למעצר בית בביתם של קרובי משפחה, המשמשים משפחת אומנה לבנה הבכור. צוין כי חל שינוי משמעותי בגישתה של המשיבה, שהתבטא ביכולתה ליטול אחריות על התנהגותה, שיפור בתפקודה ההורי וביחס מפוכח לעתיד. משכך, התרשם שירות המבחן כי חלה הפחתה ברמת הסיכון הנשקפת ממנה. עוד התרשם שירות המבחן כי במידה שהמשיבה לא תשוחרר ממעצר ותוסגר לארצות הברית, הניתוק הפתאומי מבנה יגרום לו נזק נפשי ומשמעותי ארוך טווח.

ביום 17.3.11 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן) את הבקשה

בקובעו כי מדובר במקרה מיוחד בו נמצא גם תינוקה של המשיבה במוקד, אשר ניתוקו המיידי ממנה יגרום לו נזק בלתי הפיך, ולכן הכף נוטה לטובתו. לפיכך הורה בית המשפט על שחרורה של המשיבה למעצר בית לתקופה קצובה של שלושה חודשים, בין התאריכים 1.5.11 – 31.7.11, לשם הסתגלות התינוק לסביבה החדשה, בכפוף להפקדה כספית במזומן בסך 600,000 ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית תחתיה, שיעבוד ארבעה נכסי מקרקעין אשר בבעלות המפקחים, חתימה על ערבות של ארבעת המפקחים בסך 250,000 ש"ח כל אחד ואיזוק אלקטרוני.

מכאן העררים שבפניי.

טענות הצדדים

7.

ב"כ העורר מתנגד לשחרור המשיבה לחלופת מעצר ולחילופין מבקש להורות על הגדלה משמעותית של סכומי הערבות לשחרורה. בין היתר, נטען כי היה על בית המשפט לבחון אלטרנטיבות שיענו על צרכי הילד ואשר אינן כרוכות בשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר. עוד נטען, כי אם יידחה ערעורה של המשיבה, הקבוע לדיון בתחילת ספטמבר, יש להניח כי יעברו חודשים מספר מרגע שיוצא הילד מבית המעצר בהגיעו לגיל שנתיים ועד הסגרת המשיבה בפועל. היינו, לא מדובר ביצירת ניתוק גיאוגרפי מיידי למדינה אחרת בין המשיבה לבין בנה. מעבר לכך, הטעים ב"כ העורר כי קיים חשש מוחשי להימלטות המשיבה מן הדין, הנלמד מגורמים שונים, ובכללם אופי העבירות המיוחסות לה; גישתה לתעודות ומסמכים מזויפים; זיקתה למדינה אחרת (קנדה, בה נולדה וגדלה). לחילופין, נטען כי אפילו היה מקום לשחרור המשיבה לחלופת המעצר, אין בתנאי השחרור כדי להרתיעה מפני הימלטות, בין היתר, משום שסכום הערבויות אינו משמש גורם מרתיע נוכח היקף הסכומים שגרפו המשיבה ובן זוגה לכיסם ואשר רובם טרם נתפסו; ומאחר שיהיה זה קשה ואף בלתי אפשרי לחלט את ארבעה בתי מגורים לטובת המדינה כשמשמעות הדבר נישול ארבע משפחות מבתי מגוריהן, מה גם שעל רובם רובצות משכנתאות.

8.

ב"כ המשיבה עוררת על החלטת בית המשפט המחוזי להגביל את תקופת השחרור לשלושה חודשים בלבד ועל גובה הערבויות שנקבעו. ראשית, נטען כי לא היה מקום להגביל מראש את תקופת השחרור לשלושה חודשים. לשיטת ב"כ המשיבה, על הגורמים הטיפוליים להגדיר את תקופת ההסתגלות לפרידה תוך שהם בוחנים בזמן אמת את הבשלות הרגשית של הילד לצעד גורלי זה. רק בנסיבות אלה, כך הטענה, יהיו בידי בית המשפט הכלים ליתן החלטה בדבר תקופת השחרור. בהקשר זה, הוטעם כי מדובר במקרה יוצא דופן בו מתבקש שחרורה של המשיבה, על מנת לאפשר לבנה הליך פרידה הדרגתי במטרה למזער הנזקים העתידיים הבלתי הפיכים שהפרידה תסב לו, כפי שעולה הן מתסקיר המבחן השני שנערך בעניינה של המשיבה והן מחוות דעת פסיכיאטרית פרטית שהוגשה מטעמה. שנית, נטען כי גובה ההפקדה הכספית בסך 600,000 ש"ח אינו מדתי. לדברי ב"כ המשיבה, למרות ניסיונותיה, לא הצליחה המשיבה לגייס את הסכום הנדרש. היא הוסיפה וטענה, כי בית המשפט לא איזן נכונה בין גובה ההפקדה הכספית לבין שווי נכסי הנדל"ן, ששווים הכולל הינו 10 מיליון ש"ח, סכום שיש בו לבדו כדי לאיין את החשש מפני הימלטותה. עוד צוין כי שניים מהנכסים נקיים מכל משכון ועל היתר רובצת משכנתא נמוכה יחסית. על כן, ביקשה המשיבה להפחית את גובה ההפקדה הכספית באופן משמעותי כך שהמשיבה תוכל לעמוד בו.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בעררים ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין עררו של העורר להידחות ודין הערר של המשיבה להתקבל.

סבורני כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ככל שהיא מורה על שחרורה של המשיבה לחלופת המעצר המוצעת. כידוע, בהליכי הסגרה שחרור בערובה הוא חריג, למרות שלא קיימת בחוק ההסגרה מגבלת זמנים על החזקתו של המבוקש במשמורת, כפי שהדבר קיים בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (והשוו: בש"פ 2838/09 חזיזה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסמה, 20.4.09)). המקרה דנן הוא אכן יוצא דופן בנסיבותיו באופן המצדיק את שחרורה של המשיבה לחלופת המעצר המוצעת. לפנינו ניצבת לא רק המשיבה, אלא גם ובעיקר בנה התינוק. פעוט זה נולד לסביבת בית המעצר על לא עוול בכפו ובעל כורחו, כשהוא מנותק מהעולם החיצון ותלוי כל כולו באמו, העתידה להיות מוסגרת למדינה רחוקה, ככל שלא יתקבל ערעורה. כפי שעולה הן מתסקיר המעצר העדכני שנערך בעניינה של המשיבה והן מחוות הדעת הפסיכיאטרית הפרטית שהוגשה מטעמה, סיטואציה זו, שבה עתיד הפעוט להינתק באחת מאמו ולהיקלט בסביבה זרה לו לחלוטין מחוץ לכותלי בית המעצר, עלולה לגרום לו נזק משמעותי ובלתי הפיך. לא נעלמה מעיני טענת העורר כי ההינתקות בין הילד לבין המשיבה צפויה להיות הדרגתית לאור מועד הדיון הקבוע בערעור. עם זאת, נוכח הנזק שעלול להיגרם לילד, סבורני כי לא ניתן כיום לקחת את הסיכון שמא לא יהיה פער זמן בין הוצאתו של הילד מבית המעצר לבין הסגרתה בפועל של המשיבה שיספיק לצורך הסתגלותו של הילד להיפרדות מאמו.

10.

לצד טובתו של הילד, אין להתעלם מהחשש האינהרנטי, במילותיו של בית המשפט המחוזי, להימלטותה של המשיבה מאימת הדין, הנלמד מנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לה, על התחכום והמניפולטיביות שבהן, וחלקה הרם בשרשרת ההיררכית שברקע המעשים. ברם, במסגרת התסקיר העדכני שנערך בעניינה של המשיבה, התרשם שירות המבחן כי חלה הפחתה ברמת הסיכון הנשקפת ממנה נוכח השינוי המשמעותי שחל בהתייחסותה לנסיבות מעצרה, שהתבטא ביכולתה לקחת אחריות על התנהגותה הבעייתית וגילוי יחס מפוכח ביחס למצבה ולהליך המשפטי הצפוי לה.

יתר על כן, לא רק שמצאתי כי הערבויות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הינן גבוהות במידה שיש בה כדי להפיג, עד כמה שניתן, את החשש מפני הימלטות, אלא סבורני כי אף יש מקום להקלה בגובה ההפקדה הכספית, כך שתעמוד על סך של 400,000 ש"ח במקום 600,000 ש"ח. הקלה זו אינה גורעת מעוצמת ההרתעה שבמכלול התנאים המגבילים שהוטלו על המשיבה, ובה-בעת יש בה כדי להפוך את ההחלטה בדבר השחרור לחלופת המעצר לבת הגשמה. יש לזכור כי בכלל התנאים המגבילים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, שועבדו ארבעה נכסי מקרקעין, הנאמדים במיליוני שקלים. נכסים אלה שייכים למפקחים, שכל אחד מהם גם ערב לקיום תנאי השחרור בסכום של 250 אלף ש"ח.

אשר למפקחים עצמם, מתסקיר המעצר עולה כי בני הזוג רוסרט, שהינם אחותו וגיסו של בן זוגה של המשיבה, הינם אנשים נורמטיביים וסמכותיים, אשר מגלים כיום יחס מפוכח לנסיבות מעצרם של המשיבה ובן זוגה והינם מגויסים לטפל בילדיה של המשיבה ולפקח עליה באופן שיפחית את הסיכון להימלטותה. לאלה אינטרס ברור שהמשיבה לא תימלט יחד עם ילדיה, כשמעל ראשם מרחפת אפשרות החילוט של ערבותם ומימוש נכסיהם.

לפיכך התרשמותי היא כי הערבויות המפורטות מעלה, נוסף על איזוקה האלקטרוני של המשיבה כל משך תקופת השחרור, הינן מספיקות בנסיבות העניין ועל כן ניתן לאזן ולהקל בדרישת ההפקדה הכספית, כאמור.

11.

סיכומו של עניין, אני סבורה כי שיקול טובת הילד מכריע את הכף לטובת שחרורה של המשיבה לחלופת המעצר, בשים לב ליכולת להפחית את החשש מפני הימלטותה באמצעות התנאים המגבילים, כמפורט לעיל.

אשר לפרק הזמן שהוקצב לשחרור, מצאתי כי טובת הילד מחייבת בחינה "בזמן אמת" של הליך הפרידה מאמו. היינו, במקום לתחום את תקופת השחרור מראש, מורה אני כי לקראת תום תקופת שלושת החודשים, יבחן שירות המבחן את בשלותו של הילד להיפרד מהמשיבה ואת החשש להימלטותה בשלב זה. בהקשר זה, מקובלת עליי טענת ב"כ המשיבה, לפיה בנסיבות אלה, כשתסקיר עדכני יונח בפני בית המשפט, יוכל זה

לקבל החלטה מושכלת באשר לתקופת השחרור.

אשר על כן, מקבלת אני את הערר של המשיבה ודוחה את הערר של העורר. השחרור למעצר בית יתאפשר רק לאחר מילוי כל התנאים המגבילים המפורטים מעלה. בתום חודשיים ומחצה מיום השחרור, יערוך שירות המבחן תסקיר עדכני שיבחן את הליך ההסתגלות של הילד מהמשיבה ואת מידת החשש מפני הימלטותה. התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי שיחליט באשר להמשך תהליכי ההסתגלות של הילד למשפחתו והפרידה מאמו.