בש"פ 2677/05 חגי דבוש נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בחודש פברואר 2005 קשר העורר עם אחרים, וביניהם, אור נפש, הוא הנאשם האחר בתיק זה, לשדוד את תיקה של חברתם לספסל הלימודים. ביום 19.2.05 ניסה העורר עם אחר להוציא את הקשר אל הפועל, ולצורך כך הם הצטיידו בכובעי גרב וכפפות, וארבו לנערה ליד הבניין בו היא גרה. אולם בסופו של דבר לא הצליחו השניים לבצע את זממם, אולם העורר לא אמר נואש, וביום 22.2.05 הוא שב לזירה, והפעם עם אור נפש. משהגיעה המתלוננת בשעת בוקר מוקדמת לביתה, הם תקפו אותה, הפילו אותה על הרצפה, ובעוד העורר סותם את פיה בידו, משך שותפו את תיקה בכוח והם נמלטו. ברם, זה לא היה מעשה העבירה היחיד בגינו עומד העורר לדין. באישום נוסף נטען, כי בחודש אוקטובר 2004 הוא גנב מתוך תיקה של תלמידה אחרת בת כיתתו את מפתח ביתה, ובאמצעותו הוא פרץ לאותו בית במטרה לגנוב רכוש.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר ושותפו עד תום ההליכים, בעילה של מסוכנות לציבור. בטרם הכריע בית משפט קמא באותה בקשה, הוא קיבל תסקיר שהכין שירות המבחן, ובו הביע השירות חשש כי המשך מעצרו של העורר, חושף אותו לאוכלוסיה עבריינית שאת ערכיה הוא עלול להפנים. לפיכך, המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר ואת שותפו לחלופת מעצר, ואת ההמלצה הזו דחה בית משפט קמא.

בעררו של אור נפש שהתברר בפני, לא הסתרתי כי התלבטתי כיצד לנהוג בו לנוכח חומרתן המופלגת של העבירות בהן חטא. עם זאת, עקב הסכנה עליה הצביע שרות המבחן מהמשך מעצרו, סברתי כי נכון לשחררו לחלופה שתהא רחוקה מאשקלון מרחק ניכר, כדי לא להקשות על המתלוננת להמשיך בשגרת חייה. עתה עותר בא-כוחו של העורר לנהוג באותה דרך גם בשולחו, אולם לחובתו של זה ניצבות לפחות שתי עובדות שאינן מדברות בשבחו, וזאת בלשון המעטה. כוונת הדברים, בראש ובראשונה, לכך שהעורר גילה דבקות בקשר שקשר לבצע את השוד, וגם כשניסיונו הראשון נכשל, הוא לא הרפה וחזר וביצע את זממו. יתרה מכך, נגד העורר ניצב אישום נוסף, והכוונה לאותה התפרצות שגם לה קדמו תכנון ומחשבה. צירוף זה של נתונים מלמד על מי שנמצא בשלבים מתקדמים של הפנמה של נורמות עברייניות, ועל כן נראה כי יש ממש בטענת המשיבה בדבר הסכנה המוחשית הנשקפת ממנו.

אולם זהו רק פן אחד של המטבע. הפן האחר הוא שבסופו של דבר עניין לנו עם אדם צעיר, שעד כה לא התנסה בהליכים פליליים, וממילא גם לא שהה בתנאי מעצר. אכן, העבירות שיוחסו לו חמורות הן, אולם זהו עניין עליו ייתן בית המשפט המוסמך את דעתו שעה שייגש לגזור לעורר את העונש לו הוא ראוי. השאלה בשלב זה היא שונה, לאמור, האם נדרשים אנו לעשות שימוש בנשק המעצר, שבאופיו הוא מניעתי, כדי לנטרל את הסכנה הנשקפת מהעורר לציבור. בעניינו של אור נפש התלבטתי קשות כיצד לנהוג בו, ובעניינו של העורר התלבטתי שבעתיים, ובסופו של יום הכריע את הכף אותו חשש עליו הצביע שרות המבחן, ולפיו המשך מעצרו של העורר עלול לחשוף אותו חשיפה נוספת בפני נורמות עברייניות, ונדמה כי אין צורך להרבות מלים על נזקה של תוצאה זו לחברה.

לפיכך, אני מחליט לקבל את הערר במובן זה שהעורר יוכל להציע לבית המשפט המחוזי חלופה שתימצא במרחק שלא יפחת מ-50 ק"מ מאשקלון. אם תימצא חלופה זו ראויה, ישוחרר העורר ממעצרו לשהייה במעצר בית מלא, ולאחר שימלא אחר תנאי שחרור נוספים אותם יקבע בית משפט קמא לפי שיקול דעתו.