בש"פ 2681/12 ראמי אדריס נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' מזרחי) שניתנה ביום 22.3.2012 בעמ"ת 2681/12, בגִדרה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופטת ח' לומפ) מיום 19.2.2012 ולפיה נעצר המבקש עד תום ההליכים.

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת מכשירי פריצה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

3.

הצדדים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. חלופת המעצר שהוצעה על-ידי המבקש – 'מעצר בית' בבית הוריו – נפסלה על-ידי בית משפט השלום. בא כוח המבקש טען כי בעניין דנן מן הראוי לשחרר את המבקש לחלופת מעצר לנוכח אלימות משטרתית קשה שהופעלה נגד המבקש בעת מעצרו. בית משפט השלום דחה טענה זו, וקבע כי לאור עילת מסוכנות מובהקת ישנו קושי לשחרר את המבקש לחלופת מעצר. באשר לנסיבות פציעתו נשמעו טענות סותרות, והנושא מצוי בבחינה של מח"ש. בית משפט השלום קבע כי ניתן יהיה להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר סיום חקירת מח"ש ולאור ממצאי החקירה.

4.

על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין כי מקובל עליו שיש לייחס משקל של ממש לאלימות המופעלת על-ידי שוטרים במהלך מעצר לעניין החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אולם, בעניין דנן, לאור העדר ראיות בשלב זה לגבי תקיפת השוטרים ולאור הסבר חלופי לפציעתו של המבקש – נפילתו בעת המרדף – לא ניתן לשחרר את המבקש לחלופת המעצר. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש ביחס לאי-בירור חלופת מעצר על-ידי בית משפט השלום, וקבע כי לאור עברו הפלילי של המבקש והעבירות המיוחסות לו יש ללמוד על מסוכנות ברמה גבוהה. יש קושי ממשי לשחררו לחלופת מעצר בבית משפחתו. בית המשפט המחוזי דחה את הערר, ומכאן בקשת רשות הערר שלפניי.

5.

בא כוח המבקש מאשר כי אכן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, גם עילה למעצרו, ולחובתו עבר פלילי. אלא שמן החבלה החמורה שנגרמה לו

עולה, לדברי ב"כ המבקש, כי הופעלה נגדו אלימות משטרתית קשה. לטענת ב"כ המבקש, מצב עניינים שכזה מצדיק שחרור והימנעות מכל מעצר, שכן יש למנוע מהמשטרה להשיג את מטרותיה תוך פגיעה בזכויות יסוד. עוד טוען ב"כ המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי חלופת המעצר בבית משפחתו של המבקש אינה מתאימה וכי אין בה כדי להשיג את תכלית המעצר.

6.

בטרם מתן החלטה ביקשתי מאת ב"כ המשיבה לבדוק ולהודיעני האם הסתיימה חקירת מח"ש בעניין אלימות השוטרים הנטענת ומהם ממצאיה. עשיתי כן לאור טענות על עוצמת האלימות ופגיעתה הקשה במבקש (למרות שלא הוגש תיעוד רפואי לתמיכה בטענות), עד כדי כך שנזקק לניתוח בראשו ולניתוח נוסף בפניו. ב"כ המשיבה הודיעה כי החקירה טרם הסתיימה, וככל הנראה יִדרש לפחות עוד חודש עד להשלמתה. דנתי אפוא בבקשה לגופה, ולאחר עיון בה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אין ערר בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום, ויש צורך ברשות לערור. רשות זו תינתן במצבים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית שעניינה חורג מזה של הצדדים. לא מצאתי כי יש הצדקה ליתן רשות ערר בנסיבות הבקשה הנדונה. טענותיו של המבקש לעניין חלופת מעצר בבית הוריו אינן מעלות שאלה כללית, אלא מוגבלות לנסיבותיו הקונקרטיות של העניין, מה גם שלמקרא החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא מצאתי שנפל פגם בהחלטות לגופן.

7.

טענות המבקש על אלימות משטרתית הן מטרידות. לפי הנטען מדובר באלימות קשה. אלא שכאמור עניין זה עצמו נתון בחקירה של מח"ש ואין לדעת בשלב זה אם באלימות שוטרים עסקינן, או בנפילתו של המבקש במהלך מרדף. אם יסתבר כי אכן ננקטה על-ידי שוטר או שוטרים אלימות כנטען, לבטח תהא זו עילה לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר. בשלב זה, כשהמבקש כשיר מבחינה רפואית לשהות במעצר וכשנטען מנגד שהחבלה נגרמה לו מחמת נפילתו תוך כדי מרדף, אין הצדקה להורות על שחרור.

8.

אשר על כן הבקשה נדחית.