בש"פ 2698/01 ולדימיר רייזמן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע - מפי השופטת דברת - לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.בינואר 2001 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו שלושה אישומים של אינוס ואישום בעבירה של הדחה בחקירה. על פי המתואר באישום הראשון והשני, בשני ארועים נפרדים, ביולי 1999 ובספטמבר 2000, הגיע העורר אל ביתה של חברתו א.ג וקיים עימה יחסי מין ללא הסכמתה, תוך שימוש בכוח, כאשר בפעם אחת אף היה בגילופין. על פי המתואר באישום השלישי, ביום 25.1.01 בשעות הערב, שכנע העורר את מ.ז, אחותה של א.ג, להפגש עימו בתוך רכבו. כאשר נכנסה מ.ז לרכב, ביצע בה העורר שלושה מעשי אינוס וכן מעשה מגונה. באישום הרביעי מואשם העורר כי במהלך העימות שערכה המשטרה בינו ובין מ.ז, ניסה העורר להניע את המתלוננת לחזור בה מהודעתה שמסרה נגדו.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, בטענה כי אם ישוחרר עולה חשש כי העורר ינסה להשפיע על העדים ולשבש הליכי החקירה. בנוסף, מספרם הרב של המעשים והאלימות החמורה בה נעשו מקימים חזקת מסוכנות. התשתית הראייתית עליה ביססה המדינה את בקשתה כוללת את תלונתה המיידית של מ.ז, מצבה הנפשי בעת התלונה, דו"ח רפואי בעניינה וכן תלונתה של א.ג. בא כוחו של העורר טען כי יש לתת משקל לעובדה כי א.ג. לא התלוננה באופן מיידי אלא רק לאחר שאחותה הגישה את תלונתה שלה. בנוסף, הצביע על סתירות בעדותה של א.ג, על כך שהיא הודתה שלאחר מקרי האונס לכאורה קיימה יחסי מין עם העורר בהסכמה וכן על העובדה שבמהלך חקירתה חזרה בה מתלונתה. באשר לתלונתה של מ.ז., טען בא כוח העורר כי יחסי המין קוימו בהסכמה וכי חוות הדעת הרפואית סותרת את הודעת המתלוננת. העורר טען כי מדובר בקשר בין האחיות להפליל אותו. הוצע מטעמו שכחלופת מעצר יפקח עליו מעבידו במשך כל שעות היממה, כאשר במהלך היום ישהה במפעל ובערב ישהה בביתו.

3.בית המשפט המחוזי החליט, כאמור, לעצור את העורר עד תום ההליכים. נקבע כי הודעתה של מ.ז. מקימה תשתית ראייתית לכאורה לעבירה המיוחסת לעורר. בית המשפט מצא תמיכה להודעתה זו בהודעתו הראשונה של המשיב, לפיה היה שיכור באותו הערב ואינו זוכר דבר, אך מודע לעובדה כי עשה משהו "לא בסדר" וכי הוא מאמין למ.ז. אמנם דבריה של המתלוננת לא הוקראו לעורר, אך הוא אמר את הדברים ביודעו כי הוא חשוד באונס. נקבע כי קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-. באשר לחלופת המעצר, בית המשפט קבע כי בניגוד לתסקיר של שירות המבחן, מסוכנותו של העורר עולה באופן מובהק מנסיבות ביצוע העבירה. למרות שבית המשפט שוכנע כי מעבידו של העורר הוא אדם נורמטיבי וכי ניתן לסמוך עליו ועל כוונותיו, נקבע כי הערב לא מסוגל לנטרל את מסוכנותו של העורר - זאת גם לאור העובדה שמיוחסת לעורר עבירה של הדחה בחקירה.

4.לפניי ערר על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. בא כוחו של העורר טוען כי יש סתירות רבות וחוסר עקביות בעדויות המתלוננות. הוא מצביע במיוחד על כך כי לאחר מעשי האונס לכאורה, המשיכה א.ג. בקשרי ידידות עם העורר וכן קיימה עימו יחסי מין בהסכמה. א.ג. ניסתה להסתיר מהמשטרה את המידע אודות הקשר המאוחר יותר שהיה לה עם העורר והעדר אמינותה עולה מהעובדה שביקשה לבטל את תלונתה היות והיא מרחמת על העורר. בנוסף, חוזר ומציין בא כוח העורר כי הדוח הרפואי סותר את הודעתה של מ.ז., עליה נסמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו. באשר לחלופת המעצר, טוען בא כוח העורר כי יש לייחס משקל לחוות הדעת של שירות המבחן כי אין אינדיקציה למסוכנותו של העורר. כמו כן, חלופת המעצר שהוצעה היא מתאימה ביותר ועל כן ניתן להסתפק בה.

5.בדיון לפניי חזר בא כוח העורר בהרחבה על הטענה כי התשתית הראייתית לכאורה היא חלשה. לדבריו, שורש התלונות מצוי בקנאה בין האחיות אשר, מבחינתו של העורר, הסכימו לקיים עימו יחסי מין. כן ציין בא כוח העורר את התאמתה של חלופת המעצר אשר תבטיח את מטרת המעצר. לעומתו, פירטה באת כוח המדינה את היסודות לקיומה של תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. היא הסתמכה על הודעותיהן במשטרה של המתלוננות וכן על הודעתו של העורר במשטרה. כן ציינה את הנסיונות של העורר לשבש את הליכי המשפט.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. התברר, כי בינתיים העידה אחת המתלוננות בבית המשפט ואף לדברי הסנגור היא חזרה על גרסתה, אם כי הסנגור חולק על מהימנותה של עדותה. כן התברר כי המתלוננת השנייה עומדת להעיד בזמן הקרוב. כידוע, בדיון במעצר עד תום ההליכים, אין בית משפט שוקל את מהימנותן של עדויות, דבר המסור לבית משפט של דיון. בנסיבות אלה, איני רואה מקום לחלוק על מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. באשר לחלופת המעצר, גם כאן איני רואה עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר שקל נושא זה והגיע למסקנה כי מסוכנותו של העורר לא הופרכה וכי קיים חשש להשפעה על עדים.

אי לכך הערר נדחה.