בש"פ 2699/98 שלמה רצקובסקי נ. מדינת ישראל

1.המשיבה הגישה על העורר בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום בשל עבירות של סחיטה באיומים, סיוע לגניבה בידי עובד וכן סיוע למרמה והפרת אמונים בתאגיד. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, עבד העורר כסוכן ביטוח והיה בעלים של סוכנות לביטוח ששימשה סוכנת ביטוח של חברת ביטוח אחרת (להלן - "החברה"). במשך תקופה של כשנה סחט העורר באיומים כספים של החברה מעובד שלה, בסכום כולל של 2,752,746.- ש"ח.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' צור) חייב את העורר לחתום על ערבות עצמית וכן להמציא ערבות של צד ג' בסכום של 250,000.- ש"ח לכל ערבות. כן הורה לעכב את יציאתו של העורר מן הארץ וציווה עליו להפקיד את דרכונו. העורר ערר על ההחלטה לעכב את יציאתו מן הארץ.

2.בית המשפט המחוזי בחן את הראיות שבידי המשיבה וקבע כי עולה מהן, לכאורה, שהעורר לא החזיר את הכספים שקיבל לידיו ובזבז אותם עד תום, כי הוא שקוע בחובות כבדים ומצבו הכלכלי קשה, וכי הפסיד סכומים גדולים בהימורים וכתוצאה מכך אף נמכרה דירת מגוריו. על פי כל אלה ולאור ההנחיות שבפסיקת בית המשפט העליון קבע בית המשפט ש"קיים יסוד סביר לחשש שאם לא תעוכב יציאתו --- מן הארץ הוא ינסה להמלט מאימת הדין".

בא כוח העורר נמנע מלציין סיבה מסוימת שבגינה מבקש העורר לצאת מן הארץ, אלא סמך על טעמים עקרוניים המונעים, לדעתו, את עיכוב יציאתו. עוד טען כי בית המשפט המחוזי ייחס לחומרת עבירותיו של העורר "משקל נכבד, רב מן הנדרש, בנסיבות הענין", כי מצבו הכלכלי הקשה אינו "יוצר עילה לעיכוב חופש תנועתו", וכי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לביסוס חשש שהעורר עומד להמלט מאימת הדין.

3.דין הערר להדחות.

איני רואה צורך לדון כאן בשאלות העקרוניות שהציג בא כוח העורר הואיל ודי בנסיבותיו האישיות של העורר ובנסיבותיה של הפרשה הנדונה כדי לאמץ את מסקנתו של בית המשפט המחוזי. מתוך הראיות לכאורה שעליהן סמך בית המשפט עולה תמונה של אדם שכושר שיפוטו ושיקול דעתו לקויים עד כדי פגיעה בבני משפחתו, שהוא חסר מעצורים עד כדי איום ברצח על עובד של החברה וגם נוקט בדרכי מרמה מתוחכמות כדי להשיג את מבוקשו. אדם כזה אינו ראוי לאמון ואין לסמוך על הבטחתו - אפילו היא מגובה בהתחייבות כספית שלו - שיחזור לארץ, אם יורשה לצאת ממנה, כדי להתייצב למשפטו. צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי כאשר הורה לעכב את יציאתו מן הארץ.

4. הערר נדחה.