בש"פ 270/07 שרבל עזאם בן עאטף נ. מדינת ישראל

1.

העוררים עומדים לדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה באשמה של אחזקת נשק, נשיאתו והובלתו שלא כדין. בנוסף, מיוחסות לעורר בבש"פ 526/07, בלאל חסן (להלן: בלאל) עבירות של ניסיון לחבול בחומר נפיץ והיזק בזדון, ולעורר בבש"פ 270/07, שרבל עזאם (להלן: שרבל) מיוחסת גם מסירתו של נשק לאחר בלא רשות.

על-פי המתואר בכתב האישום, נגנבו בחודש ספטמבר 2006 מבסיס צה"ל בצפון הארץ נשק ותחמושת אשר כללו, בין השאר, מספר רב של רימוני רסס, מוקשים, אצבעות חבלה, נפצים חשמליים ומחסניות כדורים. בלאל, שאחיו היה מעורב על-פי הנטען במעשה הגניבה, קיבל לידיו שלושה רימונים ושני מוקשים, אותם הטמין במקום מסתור. בהמשך, הוא אף עשה שימוש באחד הרימונים, אותו השליך לעבר ביתו של גזבר המועצה המקומית ראמה, על רקע של סכסוך כספי שנתגלע בין המועצה לבין אביו של העורר. למרבה המזל, כל שנגרם הוא נזק לרכוש. ואילו לשרבל מיוחסת רכישתם של שבעה רימונים, כ-50 אצבעות חבלה ועשרה נפצים. כן נטען, כי שרבל קיבל לידיו מחסניות וכדורים – הכל משלל הגניבה. מאוחר יותר מסר עורר זה את אמצעי החבלה לאדם אחר.

2.

בהחלטתו לעצור את העוררים עד תום ההליכים, קבע בית-המשפט המחוזי ( כבוד השופט ר' שפירא ), כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותם במיוחס להם. את מסקנתו זו ביסס בית-המשפט לא רק על הודאותיהם של העוררים בחקירה, אשר קשרו את עצמם למעשים האמורים, אלא גם על הודאות חבריהם בהן היה כדי להפליל את העוררים, וכן על ראיות תומכות נוספות. על הסכנה הנשקפת מהעוררים למד בית-המשפט המחוזי מאופיין של העבירות, המסכנות במובהק את שלום הציבור; מהעובדה שלא נתפס כל הנשק שנגנב, דבר המלמד על כך שהעוררים מוסיפים להסתיר מידע רלבנטי; ובעניינו של בלאל גם מהשלכת אחד הרימונים לעבר ביתו של עובד ציבור. נוכח כל אלה החליט בית המשפט לעצור את העוררים עד תום ההליכים, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

3.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב והאזנתי לטיעונים על פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העררים להידחות, ומאותם טעמים שעמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי.

לא מצאתי מקום להידרש להשגות העוררים כנגד ההודאות שמסרו בחקירתם. דינן של השגות אלו להתברר בגדרו של המשפט גופו, ובשלב הנוכחי, אין בהן כדי לשמוט את הקרקע מתחת למשקלה של מסכת הראיות שנצברו לחובתם. באשר לטענת העוררים כי נכון היה להורות בעניינם על הכנת תסקירי מעצר, כל שאוכל לומר הוא, שפניה לשירות המבחן מוגבלת היא לאותם מקרים בהם היא עשויה לסלק חשש מפני מסוכנותו של נאשם. לא כאלו הם פני הדברים במקרה שבפני, המתאר לכאורה מסכת שחומרתה מופלגת, ולפחות בעניינו של בלאל אך כפסע היה בינה לבין נטילתם, חלילה, של חיי אדם.

אשר על כן, דינם של העררים להדחות, וכך אני עושה.