בש"פ 2706/98 ג'סאן זבידאת נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בגין עבירות של רצח בכוונה תחילה, רצח במזיד תוך כדי ביצוע שוד, שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי הנטען בכתב האישום, קשר העורר קשר עם אדם אחר - שאיננו עוד בין החיים (להלן - "השותף") - לשדוד את מחמוד נאיף כעביה (להלן - "המנוח"), בעת שהיה אמור להסיע פקידה העובדת בהיפרכל שבמרכז אלונים בטבעון להפקדת הפדיון היומי של ההיפרכל בבנק. ביום 4.1.98 המתינו העורר והשותף למנוח ולפקידה בחניון ההיפרכל ועקבו אחריהם בעת נסיעתם לבנק. משהגיעו האחרונים לבנק יצאו העורר והשותף מרכבם, התנפלו באקדחים שלופים על הרכב בו נסע המנוח, חטפו את התיקים שהכילו את הפדיון והחלו להימלט. כשניסה המנוח לרדוף אחריהם ולהוציא מידיהם את התיקים נורה לעברו כדור, והעורר והשותף נמלטו מהמקום. הכדור שנורה לעבר המנוח גרם למותו.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' דר) סבר כי לאור חומר הראיות האמור לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהעורר השתתף במעשה שוד שתוצאתו רצח, וכי די בכך על מנת שתקום "חזקת המסוכנות" הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים"). לאור חומרת המעשים המיוחסים לעורר, הרשעותיו הקודמות וכן העובדה שברח אחרי האירוע - והסגיר את עצמו רק כעבור שלושה ימים - נקבע, כי אין הצדקה לנקוט חלופת מעצר וכי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים.

בא כוח העורר ערר על ההחלטה.

2.חומר הראיות נגד העורר כולל, בין היתר, הודאה מלאה של העורר בקשירת קשר לביצוע שוד ובביצוע השוד עצמו, אשר הוקלטה במכשיר וידאו, שחזור שבוצע על ידי העורר והוקלט במכשיר וידאו, וכן עדויות שונות, ביניהן עדותה של הפקידה שהיתה עם המנוח ברכב הנשדד, עדויותיהם של שני אנשים שישבו במושב האחורי של אותו רכב ועדותו של אדם נוסף, שהעיד כי העורר הציע לו להשתתף בשוד וסיפר לו על התכנית לביצועו. אין ראיה ישירה לכך שהעורר הוא שאחז באקדח שגרם למותו של המנוח, אולם מחומר הראיות עולה כי הן העורר והן השותף השתתפו באירוע השוד באופן פעיל.

בדיון לפני טען בא כוח העורר כי העורר לא ירה את היריה שגרמה למותו של המנוח וכי מלכתחילה לא התכוון לפגוע במנוח אלא לחטוף תיק עם כסף ותו לא. השותף הוא שחטף את התיקים שהכילו את הפדיון היומי של ההיפרכל והוא שירה במנוח. כל אותו זמן ישב העורר ברכב והמתין. העורר השתתף בביצוע השוד על רקע של שימוש בסמים, והשותף, שהיה ספק הסמים של העורר, היה הדמות הדומיננטית באירוע. עוד טען בא כוח העורר כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי שחרורו של העורר בערובה ובתנאים מגבילים, שעיקרם איסור יציאה ממקום שייקבע. כן הצביע על כך שמשפחת העורר וכן ראש המועצה המקומית שבתחומה הוא מתגורר מוכנים להשגיח עליו ככל שיידרשו.

3.עיינתי בטענותיהם של באי כוח בעלי הדין, בחומר הראיות שהוגש לעיוני במהלך הדיון וכן בחומר ובתגובות נוספות שהמציאו אחרי הדיון. כאמור, אין חולקים כי העורר השתתף בקשר לביצוע השוד וכן בביצועו, וכי המנוח נורה במהלך השוד על ידי אחד משני השודדים, שאין ראיה ישירה בדבר זהותו.

מתוך חומר הראיות עולה, כי קיימות עדויות שמתוכן ניתן להסיק באופן נסיבתי כי העורר - ולא השותף - הוא זה שירה במנוח. כנגד עדויות אלה עומדים דבריו של העורר בהודעה במשטרה וכן בשחזור שנערך, המרחיקים אותו מן היריה. כן קיימת עדות של עד ראיה שראה שודד אחד, ולא שניים, נוטל את התיקים ולאחר מכן שמע יריה; אולם, יש לציין, כי עדות זאת אינה מתיישבת עם דבריו של העורר עצמו, לפיהם השתתף בשוד.

במצב זה של הראיות - וכאשר השותף איננו עוד בין החיים - אין לשלול, כמובן, את האפשרות כי בסופו של המשפט ייצא העורר זכאי בדינו. אולם, די בעובדות שאין עליהן מחלוקת, בצירוף הראיות הנסיבתיות, כדי לקבוע שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. עבירות אלה באות בגדר העבירות המפורטות בסעיף 21(א)(1)(ג)(1) ו-(4) לחוק המעצרים, ומקימות יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור.

4.שקלתי אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, כפי שהציע בא כוח העורר, במקום לעצור את העורר, שהוא צעיר יליד שנת 1970. לענין זה מטה, כמובן, חומרתן של העבירות את הכף לחובתו של העורר. אולם, גם הרשעותיו הקודמות מוסיפות משקל לכף החובה. כפי שמראה גליון הרשעותיו הקודמות הורשע בעבר במספר עבירות של גניבה ושל תקיפה כדי לגנוב, וכן בעבירות של תקיפה סתם ושל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. במצב דברים זה אין לבטוח בעורר שיקיים את תנאי השחרור ויש להעדיף את השיקול של הגנה על הציבור.

5. הערר נדחה.