בש"פ 271/03 שי(שלמה) אברג'יל נ. מדינת ישראל

העורר, יחד עם שישה אחרים, מואשם בקשירת קשר לביצוע פשע – רציחת זאב רוזנשטיין – ובנשיאת נשק. השבעה נעצרו עד תום הליכי המשפט.

הערר שהגישו לבית-משפט זה התקבל. בהחלטה שניתנה מפי השופט אליהו מצא נקבע, כי הראיות הנסיבתיות שעליהן מבוסס האישום אינן בעוצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים. עם זאת, הוסיף השופט מצא וכתב, כי רואה הוא "חשש לא מבוטל שהעוררים, שהאשמתם בקשירת קשר לביצוע רצח אינה חסרת יסוד, ינצלו את שחרורם מן המעצר לשיבוש מהלכי משפט או אף להימלטות מן הדין". בהחזירו את הדיון לבית-המשפט המחוזי, הנחה השופט מצא את בית-המשפט המחוזי להתנות את שחרורם של השבעה, בין היתר, בקביעת תנאי שחרור מכבידים, ובכלל זה מעצר בית בהשגחה של אנשים שניתן יהיה לתת בהם אמון.

בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי העורר, המתגורר בערד, יהיה נתון במעצר בית בבית אביו בהרצליה בפיקוח אשת העורר ואשתו של אביו.

בערר שבפניי נטען, כי אין זה הגיוני להתנות את שחרורו של העורר במעצר בית בהרצליה דווקא, עיר הקרובה יותר למגוריו של הקורבן המיועד מאשר לעיר מגוריו של העורר.

בא-כוח העורר, עורך-הדין שרון נהרי, אשר טען למרשו כל אשר ניתן לטעון, הסביר כי ההחלטה לא נומקה, אך מניח הוא שבית-המשפט המחוזי החליט על מעצר בית בהרצליה דווקא לנוכח עמדת המדינה, שהביעה בדיון התנגדות למעצר הבית של העורר בערד בשל הקירבה לדודו, שהוא בעצמו עבריין, אסיר ברישיון.

לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי שבחן את התנאים הראויים והחליט את החלטתו על-יסוד טענות ששמע ושקל.

קביעת מקום מעצר בית היא אכן מתפקידה של הערכאה השומעת את הצדדים בעניין זה, ואף יכולה להיעזר במידע שניתן להציג בפניה, ועל-כן גם החזיר השופט מצא את הדיון לבית-המשפט המחוזי.

אך מובן הוא, כי אדם הנתון במעצר בית יכול, אם תימצא לו עילה ראויה, ובכללה קושי נוסף על הקשיים הנובעים מעצם מעצר הבית, לחזור ולפנות לבית-המשפט שקבע את מקום מעצר הבית ולבקש לשנותו.

הערר נדחה איפוא.