בש"פ 2714/01 גדי לבנון נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 18.3.2001 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש מתוך מניע של גזענות והחזקת סכין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 11.3.2001 בשעות הערב תקף העורר בעיר העתיקה בירושלים את וליד סלאיימה שעה שהמתלונן עבר ברחוב ליד העורר וחבריו. העורר היכה את המתלונן באגרופים בפניו, הפיל את משקפיו לארץ וגרם לו לדימום פנימי בעין השמאלית ולנפיחות מתחת לעין ימין.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, כך שהדיון התמקד באפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בתסקיר מעצר המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לשהייה במושב יהונתן ברמת הגולן, תחת פיקוח מרכז עדר הבקר במושב ורב המושב. בית משפט השלום בירושלים - מפי סגן הנשיא השופט י' ענבר - החליט ביום 29.3.2001 לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא ניתן לסמוך על העורר שיקיים מרצונו תנאים מגבילים שיוטלו עליו במסגרת חלופת מעצר וזאת בשל טיב העבירה, עברו הפלילי של העורר והתנהגותו בעת המעצר. וכך נכתב בהחלטת בית המשפט:

מי שמרהיב עוז להתנכל לאדם תמים ההולך לפי תומו ברחוב, לשלוח מתוך מניע גזעני אגרופים לפניו ולחבול ללא רחמים בעינו, אי אפשר לסמוך עליו שיקיים מרצונו תנאים מגבילים שיוטלו עליו על ידי בית המשפט... מדובר ב[עורר] שכבר הורשע בעבר בהצתת רכב ובחבלה במזיד ברכב וריצה מאסר, אשר ביצע את העבירה המיוחסת לו בעודו ממתין לבירור דינו בתיק אלימות אחר. בד בבד עם תקיפתו החמורה של הערבי בשל היותו ערבי החזיק [העורר] סכין, וכאשר נעצר תקף גם את השוטרים. נתונים אלה, כאשר הם נשקלים בשילוב עם מהות העבירה ונסיבות ביצועה, מובילים למסקנה חד משמעית, כי מדובר ב[עורר] שמוראו של החוק ממנו והלאה, אשר לא ניתן לסמוך עליו שיקיים מרצונו תנאים מגבילים שיוטלו עליו. ... המסקנה היא, כי בנסיבות העניין לא ניתן להשיג את מטרת המעצר אלא באמצעות מעצר של ממש.

3.כן ציין בית המשפט כי לא מצא ממש בהשגותיו של בא-כוח העורר לגבי משקלו של חומר הראיות. הוא קבע כי גרסתו של המתלונן, אשר הצביע על העורר בוודאות כעל מי שתקף אותו, נראית רהוטה, עקבית וברורה ולא קיים בה פגם מובנה כלשהו.

4.בית המשפט המחוזי בירושלים - מפי השופט צ' זילברטל - החליט ביום 3.4.2001 לדחות את הערר בו קבל העורר על מעצרו. באשר לטענת העורר בדבר "חולשה" של הראיות לכאורה, קבע בית המשפט כדלקמן:

בחנתי בקפידה את מסכת הראיות ואינני רואה כל מקום להתערב בענין זה בהחלטתו של בית המשפט קמא. זיהויו של העורר כמי שתקף את המתלונן מעוגן היטב הן בהודעתו של המתלונן והן בהודעות מספר שוטרים, אשר מתייחסים לזיהוי העורר על ידי המתלונן בסמוך לאחר האירוע ולמעשיו והתבטאויותיו של העורר.

5.בבית המשפט המחוזי התברר כי כנגד העורר תלוי ועומד כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות שבוצעה על רקע התנכלויות לאוכלוסייה הערבית, אשר גלשו גם לתקיפת חיילים. בכך מצא בית המשפט חיזוק נוסף למסקנה של הערכאה הראשונה, לפיה "מדובר באדם משולח רסן, אשר אין לתת בו מידה מינימלית של אמון הדרושה לצורך שחרור בתנאים".

6.על החלטה זו, לאשר את מעצרו של העורר, הוגש הערר שלפניי. בערר שב וטוען בא-כוח העורר כי יש חולשה בראיות בדבר זיהויו של העורר כמי שביצע את התקיפה. לגרסת המתלונן, אשר זיהה את העורר זמן קצר לאחר שקיבל מכה בעינו ומשקפיו נשברו, אין תמיכה מצד עדי ראיה אחרים. לטענת העורר, טיפול המשטרה בפרשה היה רשלני ופוגעני ואין בתשתית הראייתית כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. כן טוען העורר כי אין לתת משקל לעברו הפלילי מהתקופה בה היה קטין, למשפטים התלויים ועומדים נגדו ולמצב השורר במדינה, שכן שיקולים אלה פוגעים בחזקת החפות העומדת לעורר.

7.בדיון בפניי חזר בא כוח העורר על הטענה כי אין עוצמה ראייתית מספקת בחומר הראייה המצוי בתיק וכי מן הראוי לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, לפיה ישהה העורר במרחק רב ממקום ביצוע העבירה המיוחסת לו. לאחר ששמעתי את טענותיו של בא כוח העורר ותשובתה של באת כוח המדינה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות, אשר נימקו בהרחבה את הצורך לעצור את העורר עד תום ההליכים ולשלול חלופת מעצר. נימוקיהן של הערכאות הקודמות מבוססים היטב. לעורר עבר פלילי ועומדים ותלויים נגדו כתבי אישום נוספים בשל מעשי אלימות.

אי לכך הערר נדחה.