בש"פ 2727/01 בכור דזורייב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - מפי השופטת לבהר-שרון - לקבל את עררה של המדינה על שחרורו של העורר בבית המשפט השלום בתל-אביב ולעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר הוגש ביום 8.3.01 כתב אישום לבית המשפט השלום בתל-אביב, המייחס לו עבירות של איומים וניסיון תקיפת בן זוג. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 26.2.01, בשעות הערב, בהיותו בגילופין, איים העורר על אשתו כי ירצח אותה והיא נאלצה לברוח מביתם עקב איומיו. בנוסף, התקרב העורר לאשתו בכדי להכותה, אך היא נמלטה. כאשר הגיע למקום צוות שוטרים, איים העורר בפניהם כי ירצח את אשתו, וזאת כשבידו סכין קצבים. כשבוע עובר ליום 26.2.01, הוציא העורר את אשתו מביתם, כך שנאלצה להתגורר בבית הוריה.

2.עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בטענה כי שחרור של העורר מעלה חשש לשלומה של אשתו, במיוחד נוכח התמכרותו לאלכוהול. לעורר ארבע עשרה הרשעות קודמות, בהן הרשעות בעבירות אלימות כלפי אשתו. העורר ריצה עונשי מאסר וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין עבירות של אלימות ואיומים, אף הן כלפי אשתו. התשתית הראייתית עליה ביססה המדינה את בקשתה כללה את עדות המתלוננת ועדויות השוטרים שהגיעו לביתם של העורר והמתלוננת והיו עדים לאיומיו של העורר. בא כוחו של העורר טען כי מתסקיר שרות המבחן עולה כי המשיב אינו מהווה סכנה למתלוננת ועל כן ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

3.בית המשפט שלום דחה את בקשת המדינה והורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט שוכנע, בין השאר על רקע תסקיר שירות המבחן, כי שחרורו של העורר מהווה סיכון של ממש לבטחונה של מתלוננת. עם זאת, החליטה השופטת שריזלי לתת משקל "לעובדה שכתב האישום איננו מן החמורים במדרג החומרה, וכן לעובדה שהערבה התייצבה והביעה נכונות בלתי מסוייגת לפקח על ה[עורר], גיסה, בביתה בתנאי מעצר מוחלט...". לאור עובדות אלה ולאור התנהגותה של המתלוננת עצמה, שדאגה לזכויותיו של העורר, הורה בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית מלא בביתה של גיסתו.

4.על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה בקובעו כי:

מדובר במקרים שחוזרים על עצמם ואני סבורה שבעידן זה של אלימות גואה, אין מקום להעדיף את שיקוליו של ה[עורר] אלא יש בראש ובראשונה להגן על המתלוננת שמא ה[עורר] שמכור לאלכוהול, ושמאומה לא הרתיע אותו עד היום - יממש את איומיו.

לאור דברים אלה, הורתה השופטת לבהר שרון לעצור את העורר עד תום ההליכים.

5.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר לפניי. בא כוחו של העורר טוען כי אין ראיות לכאורה לקיומן של עבירות. במעשיו, הביע העורר כעס בלבד ולא איים או ניסה לתקוף את המתלוננת. כעסו ותסכולו של העורר נבעו ממותה הטראגי של בתו ופציעת ילדיה בשריפה בביתם. בנוסף, חוזר ומדגיש בא כוח העורר כי את שירותיו שכרה דווקא המתלוננת וכי הדבר מעיד על כך שיחסיה עם העורר טובים ולא נשקפת לה סכנה ממנו.

6.בדיון לפניי חזר בא-כוח העורר על הטענה כי אין בחומר הראיות משום עילה למעצר. המתלוננת עצמה חזרה בה מגרסתה הראשונה, כי העורר איים עליה. בדבריה לפניי ציינה המתלוננת כי היא אוהבת את העורר וכי תלונתה - מקורה בטעות. בא-כוח העורר מבקש לשחררו בחלופת מעצר.

7.לעומתו טענה באת-כוח המדינה כי בהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה יש ראיות לכאורה לכך שהעורר איים על המתלוננת כי ירצח אותה וכי משום כך אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

8.לאחר ששמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, על נימוקיה. בתסקיר המעצר, שהוא שלילי מבחינתו של העורר, יש הסבר לשינוי עמדתה של המתלוננת. כן מציין התסקיר את מסוכנותו הנמשכת של העורר לשלומה של המתלוננת. בנסיבות אלה, ועל רקע עברו הפלילי המכביד של העורר, יש לדחות את הערר.

אי לכך, הערר נדחה.