בש"פ 2729/06 אסף שיאון נ. נציבות שירות המדינה

1.לפני בקשה להארכת מועד. עניינו של ההליך בהגשת ערר על החלטתו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (להלן: בית הדין) מיום 15.11.05 שניתן בנוכחות המבקש, ולפיו קיבל הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים תוקף של פסק דין כך שעל המבקש הוטלו מספר אמצעי משמעת וביניהם פסילה מהוראה במשרד החינוך למשך שנה וחצי והפקעת מחצית משכורתו הקובעת. המבקש מעוניין לבטל את הסדר הטיעון ולהמשיך בתובענה או לחילופין לבטלה. המבקש טוען כי האיחור בהגשת הערר נבע מהיעדר אמצעים כלכליים לעשות כן עקב ביטול הכנסתו החודשית ועקב מצבם הבריאותי של המבקש ושל אשתו, כאשר מאז מתן פסק הדין פעל המבקש לטענתו ללא לאות לבדו ובהיעדר ייצוג כדי לבטלו. לטענת המבקש, פנה לבית-הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה כבר ביום 19.11.05 אך בהעדר ייצוג או אמצעים לא יכול היה להמשיך בהליך. משנדחתה בקשתו מיום 1.2.06 למינוי סניגור על-ידי בית הדין לצורך הגשת הערר, פנה המבקש לסיוע המשפטי של ארגון המורים, ואכן הופנה לקבלת סיוע במהלך חודש מרץ 2006, אשר בעקבותיו הוגשו ביום ה-27.3.06 בקשה זו והערר עצמו במהירות האפשרית בהתחשב בנסיבות העניין. מכאן הבקשה להארכת המועד.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, על-פי דין היה על המבקש להגיש ערעורו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ומשלא עשה כן ואף לא הציג נימוקים כבדי משקל שיצדיקו את הארכת המועד המבוקשת, הרי שנחסמה בפניו הדרך להגשת ערעור. המשיבה טוענת לגופו של ההליך, כי במהלך הדיון בבית הדין היה המבקש מיוצג והיה שותף מלא ופעיל להתרחשות באולם בית הדין כמו גם לפרטי הסדר הטיעון במסגרתו הודה באישומים שיוחסו לו. בית הדין מצא את ההסדר ראוי ועל כן נתן לו תוקף של פסק-דין. לכן לטענת המשיבה יש לדחות את בקשת המבקש.

3.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. במקרה דנן ניתן פסק הדין ביום ה-15.11.05 ובחלוף למעלה מארבעה חודשים הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת הערר. על-פי סעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 עמדו לרשות המבקש 30 יום בלבד להגשת הערר. אכן, קיימת סמכות להאריך מועד זה אם מבקש הארכה ייתן נימוק סביר לאיחורו. אין הכרח בקיומו של "טעם מיוחד" דווקא, ויש מקום בהליך מעין זה – הדומה במהותו להליך פלילי – לנקוט גישה זהירה ומרוסנת שתיקח בחשבון את האופי העונשי של ההליך ואת תוצאותיו (ראו למשל והשוו ב"ש 293/87 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שלום הלוי , פ"ד מא (2) 527). על רקע זה יש לבחון את נסיבות המקרה שלפני. אמנם נראה שהמבקש פעל בעצמו לביטול החלטת בית הדין בסמוך למתן פסק הדין, וכן כי ייתכן והעיכוב בהגשת הערר נגרם גם כתוצאה ממצוקה כלכלית וניסיונות להשיג ייצוג משפטי. למרות זאת, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. נוכח משך האיחור במקרה דנן, לא שוכנעתי כי נימוקי המבקש מצדיקים את הארכת המועד המבוקשת. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לאי הגשת הבקשה להארכת המועד בתוך התקופה האמורה או בסמוך לה, בקשה שניתן היה להגישה כפי שהוגשה לבסוף הבקשה שלפני. על זאת יש להוסיף כי על פניו סיכויי ההליך אינם טובים, שכן טענת המבקש הינה כי עסקת הטיעון שאושרה בבית הדין התקבלה "בניגוד לכללי המינהל התקין" שעה שהיה המבקש מיוצג בהליך קמא והסכים על פניו לעסקה המוצעת. לפיכך הבקשה נדחית.