בש"פ 2749/11 גמאל סויטאת נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת צ' קינן) מיום 28.3.11, שקיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בעכו והורה כי העורר יישאר במעצר עד לסיום ההליכים נגדו. בכך ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום, שהורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר מסוג "מעצר בית" חלקי בנתניה, בתוספת תנאים מגבילים.

1.

הערר הוגש כערר בזכות, הגם שלפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), ס"ח תשע"א-2011, שנכנס לתוקף ביום 27.3.11, צריך היה העורר להגיש בקשת רשות לערור. עם זאת, היות שהערר הוגש בדרך זו בשוגג, ובהסכמת ב"כ המדינה בדיון שנערך לפני, החלטתי באופן יוצא דופן לדון בערר כבערר בזכות.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט שלום בעכו במסגרתו יוחסו למערער כי במספר הזדמנויות, בהיותו אסיר בכלא רימונים, איים באמצעות הטלפון בפגיעה שלא כדין בשלוש אחיותיו ואמר להן "אני אשחט את סאוסן, סחר ומיאדה, באלוהים אני אדווח על הסוף שלהם אני אתחשבן עם סאוסן כשאצא מהכלא." עוד צוין בכתב האישום כי בעת שנחקר בחשד לאיומים אלה בתחנת המשטרה בעכו, התפרע העורר, צעק וגידף את השוטרים ואיים על רפ"ק יניב רונן באמרו: "יא בן זונה, אני עוד אזיין אותך אני אזיין את כולכם."

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים בטענה כי נוכח טיבה של העבירה, עברו של העורר והרקע המשפחתי הקשה יש חשש כי אם ישוחרר ממעצרו יסכן את בטחונה של המתלוננת – אחותו. עוד נטען כי יש חשש לשיבוש מהלכי משפט. באת-כוח המדינה גרסה כי התנהגותו החמורה בתחנת המשטרה, עברו הפלילי הכבד, הרשעותיו בעבירות אלימות, כמו גם התנהגותו החמורה בתחנת המשטרה מלמדים כי העורר הינו חסר יכולת לרסן עצמו ונעדר גבולות. משכך, טענה המדינה כי מעצר עד תום ההליכים, והוא בלבד, יוכל להבטיח מפני מימוש איומיו של העורר.

3.

בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה המקימות סיכוי להרשעה והוסיף כי מסוכנותו אמנם ברף הגבוה, אך עם זאת ניתן לבחון חלופת מעצר. לאחר שדחה חלופת מעצר בבית העורר, קיבל בית המשפט חלופה אחרת שהוצעה והורה על שחרור העורר ממעצרו בתנאים, בכללם נקבע כי העורר ישהה החל משעות הערב בביתה של המפקחת שהוצעה – ידידת המשפחה, וכי גם ביתר שעות היום יאסר עליו לצאת מתחומי העיר נתניה וליצור קשר עם מי מעדי התביעה.

4.

בערר שהוגש על ידי בא כוח המדינה נטען כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר שכן אין בה כדי לאיין את מסוכנותו הגבוהה של העורר כלפי המתלוננת ולמנוע השפעה על עדים. עוד הוסיף בא כוח המדינה כי החלופה שנבחרה אינה ראויה שכן האישה שהתנדבה לארחו בביתה לא תוכל לשמש גורם מפקח סמכותי.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערר וקבע שקיימת מסוכנות ברמה גבוהה וכי העורר לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיימת חלופת מעצר שבכוחה להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. מסוכנות זו נלמדת מעבירות האלימות בהן הורשע ומהתנהגותו הבלתי נשלטת והחמורה בתחנת המשטרה במהלך חקירה, כשאנשי חוק נמצאים במקום. התנהגותו מצביעה על העדר גבולות והעדר מורא מן החוק שבעטיים לא ניתן ליתן אמון בעורר ולא ניתן להניח כי המפקחת היחידה שהוצעה תוכל לאכוף עליו קיום המגבלות שנקבעו.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

5.

בא כוח העורר, עו"ד שפיגל, לא חולק על מסוכנותו של מרשו, אך טוען שיש לבחון חלופת מעצר. הוא מטעים כי גם אם מתגבשת עילת מעצר עדיין לא מתייתרת החובה לחפש חלופת מעצר, שתקיים את תכלית המעצר באמצעים פחות קיצוניים ודרסטיים מאשר שלילת חירותו מאחורי סורג ובריח בטרם משפט. בא כוח העורר טען בפני כי בית המשפט המחוזי חסר היה את הכלים שהיו לבית משפט השלום עת התחשב באופן ישיר ובלתי אמצעי מהחלופה המוצעת עובר למסקנתו. על כן שגה בית המשפט המחוזי בסברו כי לא ניתן להניח שיהא בכוחה של המפקחת לאכוף על העורר קיום המגבלות שנקבעו.

כן יצויין כי בערר העלה ב"כ העורר גם טענות הנוגעות לחומר הראיות, אולם בדיון שנערך לפני הבהיר כי הסכים לקיומן ראיות לכאורה אך העלה סימני שאלה דבר קיומו של כרסום ראייתי, שממילא אין מקומם להתברר במסגרת ערר זה, אלא במסגרת בקשה לעיון חוזר.

6.

באת כוח המשיבה טענה בדיון שנערך לפני כי נוכח עברו המכביד של העורר הכולל גם עבירות אלימות, בגינן ריצה עונש מאסר ממנו השתחרר רק לאחרונה – ונוכח המסוכנות הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו – צדק בית המשפט המחוזי בשלילת חלופת המעצר שהוצעה. כן ציינה באת כוח המשיבה את תחושת הפחד המקננת בקרב משפחתו של העורר מפני מעשיו, כטעם לדחיית החלופה.

7.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הנלווה אני סבורה שדין הערר להידחות.

בטרם אפנה לשאלת חלופת המעצר, אציין כי בכל הנוגע לטענות העורר בדבר כרסום ראייתי, הרי שאין מקומן להתברר במסגרת ערר זה, אלא במסגרת בקשה לעיון חוזר. לכך יש להוסיף כי מן החומר שלפני עולה כי העורר כלל לא ערר על קביעת בית המשפט השלום בדבר קיומה של תשתית ראייתית, אלא העלה טענה זו לראשונה במסגרת הערר שלפני.

באשר לטענות העורר כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר – הרי שמסקנתי היא כמסקנת בית המשפט המחוזי. נקודת המוצא למסקנה זו נעוצה במסוכנותו של העורר – עליה לא יכול להיות חולק. מסוכנות זו נלמדת מטיבה של העבירה, על רקע היחסים המשפחתיים המתוחים, כמו גם מן העובדה שהעורר לא היסס לאיים על אחיותיו באמצעות הטלפון מתוך כתלי בית הכלא – המוסיפה לשכנע כי התנהגותו בלתי נשלטת, חסרת גבולות ונעדרת מורא מאנשי החוק ומהחוק עצמו. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד של העורר, המתפרש על שנים רבות וכולל עבירות אלימות בגינן ביצע עד לאחרונה עונש מאסר בן שלוש שנים. אכן, בקביעה זו לא די ויש לבחון האם קיימת חלופת מעצר מתאימה המפיגה מסוכנות זו. אולם מתקשה אני לראות כיצד ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר בה מצוי העורר במעצר בית בפיקוח חברת משפחה, רק בשעות הערב והלילה, וזאת על אף התנאים המגבילים הנוספים שהוטלו על העורר. למותר לציין כי אין בכך כדי לשלול מן העורר את האפשרות להציע חלופת מעצר אחרת שיהיה בה כדי להגן על שלום הציבור, ובני משפחתו של העורר בפרט, מפני מסוכנותו.

אשר על כן, איני מוצאת לשנות מקביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הגבוהה של העורר.