בש"פ 2750/06 דאוד קלק נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.העורר עבד כשומר לילה במפעל הסמוך לבית העסק של המתלוננת. על פי כתב האישום, כשבוע עובר לאירוע תיצפת העורר על בית העסק וקשר קשר עם שניים אחרים – אחיינו הקטין (להלן:"אשרף") ואדם תושב השטחים (להלן: "עודאי") לשדוד את המתלוננת ולגנוב את מכוניתה. בערבו של יום 1.12.2005 נסע העורר במכוניתו למקום עבודתו, כשהוא מצוייד בסכין, ולקח עמו את שני האחרים. עודאי ואשרף הצטיידו בסכין מתקפלת השייכת לעורר, באקדחי צעצוע, בכבלים וחבלים, בגליל סלוטייפ רחב, בכובע גרב ובכפפות ופנו יחד עם העורר לעבר בית העסק של המתלוננת.

2.על פי כתב האישום, נעמד העורר ליד בית העסק כדי לשמור בעוד ששני האחרים נכנסו פנימה. השניים צעקו לעבר המתלוננת "זה שוד", התנפלו עליה, הפילו אותה לרצפה, הדביקו על פיה ואפה סלוטייפ, קשרו בחבלים ובכבלים את ידיה מאחורי גבה ואת רגליה לאחור ואז קשרו בקשירה חזקה את הידיים לרגליים. כשמתלוננת במצב זה החלו לבעוט בכל חלקי גופה ובראשה, ערכו חיפוש על גופה ושדדו ממנה את מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותה, את מפתחות מכוניתה, ושני כרטיסי אשראי. משלא מצאו כסף המשיכו להכותה עד שאמרה להם שיש כסף במאפרה שבמכוניתה. בשלב זה הצמיד אשרף את הסכין המתקפלת של העורר אל פניה של המתלוננת ודרש, תוך איומים, שתמסור לו את הקוד הסודי של כרטיסי האשראי וכן את הקוד למשבת המכונית (אימובילייזר). לאחר שערכו חיפוש גם במגירות שולחן כתיבה שהיה במקום, קשרו השניים את המתלוננת, בעודה כפותה, אל צינור מים שעבר סמוך לקיר, כיבו את האור ועזבו את המקום.

3.מספר דקות לאחר עזיבתם החלה המתלוננת לצעוק לעזרה. למשמע הצעקות חזרו אשרף ועודאי והחלו להכות את המתלוננת ולאיים עליה שיהרגו אותה אם לא תשתתק. השניים הלבישו על פניה כובע והדקו אותו לפניה באמצעות סלוטייפ. אז התיישב אשרף על המתלוננת והמשיך להכותה יחד עם עודאי תוך שהם צועקים עליה שהקוד שמסרה להם למשבת מכוניתה אינו נכון. בכל אותה העת התקשרו השניים מספר רב של פעמים אל העורר שניסה להתניע את המכונית ונכשל פעם אחר פעם כיוון שהקוד היה שגוי.

מששבה המתלוננת ומסרה להם את המספרים עזב עודאי את המקום כדי לנסות ולהתניע את המכונית. לאחר לכתו, סובב אשרף את המתלוננת על גבה, דקר אותה בבטנה באמצעות הסכין שהיתה ברשותו 4 דקירות, הוריד את מכנסיה ותחתוניה, ובעודו מפסק בכוח את ברכיה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ובעל אותה עד שבא על סיפוקו המיני.

4.לאחר האונס, ומשלא הצליחו שלושת הנאשמים להתניע את רכבה של המתלוננת, גררו אותו עד סמוך למקום עבודתו של העורר, שם תלשו ממנו חוטים וכבלים, הוציאו את הרדיו-טייפ וזרעו בו הרס .

5.לאחר דברים אלו שבו השלושה אל מקום עבודתו של העורר, ובעוד העורר ממשיך בעבודתו, הסתתרו השניים האחרים במבנה עליו שמר העורר. משסיים את משמרתו, חזר העורר עם שני האחרים לביתו, שם נתן להם מקלט.

6.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז -1997 (להלן:"החוק"), שוד מזוין לפי סעיף 402 (ב) + 29 לחוק, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333+335(א)(1)+(2)+29, גניבת רכב לפי סעיף 413ב + 29 לחוק, חבלה במזיד לפי סעיף 413ה + 29 לחוק, הלנה שלא כדין לפי סעיפים 12 א(א) +(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק וסיוע לאחר מעשה לפי סעיפים 260(א) + 261 (1) לחוק. יודגש כי הוא אינו מואשם באונס.

7.בערכאה הראשונה נטען כי אין ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר. הערכאה הראשונה קבעה כי אף שמדובר בראיות נסיבתיות, קיימות ראיות לכאורה מספיקות. לאחר בדיקת חומר החקירה, מסכימה אני למסקנה זו. אכן, הראיות כנגד העורר הן נסיבתיות. ברם, השאלה העומדת על הפרק בשלב זה היא שאלת קיומן של ראיות לכאורה וכאלו ישנן בנמצא בעניינו של העורר.

8.מפלט השיחות של מכשירי הטלפון הניידים השייכים לעורר ולעודאי עולה כי שיחות טלפון רבות יצאו ונכנסו למכשיר הנייד של העורר לפני, במהלך ולאחר השוד ובצדק ציינה הערכאה הראשונה כי מכשיר הפלאפון קושר, לכאורה, את העורר לאירוע. לטענת העורר, במהלך הערב גנב ממנו אשרף אחיינו את המכשיר ללא ידיעתו ועשה בו שימוש אלא, שכאשר נשאל אשרף האם לקח את הפלפון של העורר הכחיש זאת .

9.על אלה מתווספת עדותה של המתלוננת כי ראתה את העורר לפני האירוע מסייר באזור בית העסק. העורר טוען כי עשה זאת במסגרת עבודתו כשומר. הערכאה הראשונה ציינה כי הסבר זה אינו מספק, שכן מקום עבודתו של העורר אינו בניין סמוך לעסקה של המתלוננת. עוד מסרה המתלוננת במשטרה כי על פי התרשמותה היו שלושה שותפים לשוד. עדות זו, על אף שיש להתייחס אליה בזהירות בשל מצבה של המתלוננת והעובדה שעיניה היו מכוסות, יש בה כדי להוסיף על הראיות לכאורה כנגד העורר וזאת בשל הימצאותו, לכאורה, עם השניים לפני השוד ולאחריו אף שלטענתו סופר לו אודות האירוע רק בדיעבד.

הראיות הללו בהצטברותן הן ראיות לכאורה מספיקות.

10.ב"כ העורר מבקש להסתמך על בדיקת פוליגרף שנערכה לעורר. המאשימה טוענת כי לא נשאלו שאלות מתאימות, אך גם לא היתה מוכנה לבדיקה נוספת.

אני סבורה כי בנסיבות העניין ובשלב זה של ההליך אין תוצאת בדיקת הפוליגרף מעלה או מורידה שכן עוצמת הראיות, הנסיבתיות אומנם, הקושרות את העורר לאירוע היא כזו שאין בכוחם של ממצאי בדיקת הפוליגרף לסותרן (לענין בדיקת פוליגרף בהליכי מעצר עד תום ההליכים ראו: בש"פ 3982/02 אסף מצרי נ' מ"י (לא פורסם); בש"פ 696/04 סבייח ואח' נ' מ"י , פ"ד נח (3) 647; בש"פ 7063/01 מלמד נ' מ"י , פ"ד נו(1) 289; בש"פ 7895/01 בורקאן נ' מ"י (לא פורסם)).

אשר על כן, אני דוחה את הערר.