בש"פ 2755/01 יעקב זרזר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' מזרחי, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 22.3.01 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו שלושה אישומים בעבירות מין. על פי המתואר באישום הראשון, במהלך השנים 1997-1996 נהג העורר להיפגש עם נ.ב., קטין בן 13, ולבצע בקטין מעשי סדום, חרף התנגדותו של הקטין ותוך שימוש בכוח. כן איים העורר על הקטין כי אם לא יוסיף להיפגש עימו, ייגע גם באחיו הקטנים ויספר להוריו שהוא מעשן "גראס". באישום השני נטען כי במהלך השנים 2001-2000, עד לחודש פברואר 2001, נהג העורר לבצע מעשים מגונים בנ.ש., קטין בן 9. בתמורה למעשיו היה העורר מחלק לקטין מסטיקים. האישום השלישי מייחס לעורר ביצוע מעשים מגונים בקטין בן 6 במהלך שנת 2000.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בא-כוחו של העורר טען להיעדר תשתית ראייתית ביחס לחלק מהעבירות המיוחסות לעורר, ובמיוחד בנוגע לביצוע מעשי סדום. לחלופין ביקש העורר להשתחרר לחלופת מעצר בבית אחיו בירושלים. לאחר בחינת חומר הראיות קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה גם לעניין האישום בביצוע מעשי סדום, המבוססת על דברי המתלונן. כן קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים כלפיו עילת מעצר בשל מסוכנותו וכי מעשיו מעידים עליו שיצריו עלולים לסכן את שלומם של קטינים. לבסוף קבע בית המשפט כי יש להימנע משחרורו של העורר בחלופת מעצר, בשל עוצמת הסיכון לציבור הנלמדת מעצם עשיית המעשים.

3.בערר מפורט טען בא-כוח העורר כי אמנם יש תשתית ראייתית לביצוע מעשים מגונים בשלושת הקטינים, אך בעניין מעשה סדום יש לכל היותר ראיות לכאורה לנסיון לביצוע מעשה סדום, אך לא לביצוע העבירה המושלמת. עיקר טיעוניו של בא-כוח העורר מכוון לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. גם בטיעוניו לפניי טען בא-כוח העורר את כל מה שאפשר לטעון לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. הוא ביקר את הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על שורה של תקדימים, אשר לדעתו אינם דומים למקרה הנדון לפנינו. הוא הצביע על היות העורר אדם בן 57 שנה, שעברו נקי זה עשרות בשנים וזה מעצרו הראשון. מדובר, לטענתו, באדם חסר בטחון עצמי ויכולת קלושה להסתגלות למצבים קשים. לכן אין כל חשש כי בתקופת שחרורו מן המעצר ינסה לעבור עבירה נוספת או יפר את תנאי השחרור. כן הצביע בא-כוח העורר על כך כי העבירות לא בוצעו כלפי קטינים מזדמנים, כפי שקרה בחלק מן התקדימים, עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי. לכן, אין להסיק על מסוכנותו של העורר וחלופת מעצר יכולה להשיג את תכלית המעצר.

4.לעומתו הצביעה באת-כוח המדינה על חומרת העבירות כלפי קטינים. טיב העבירה מצביע על הסכנה הטמונה ביצריו המיניים של העורר, ולכן אין לסמוך עליו כי יימנע בעתיד מביצוע מעשים דומים.

5.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין הגעתי למסקנה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. סוג העבירות כלפי קטינים, ביניהם ילדים בני שש ותשע שנים, יוצר הנחה כי העורר אינו שולט על יצריו. כן יצויין כי אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא בביצוע עבירות במשך מספר שנים כלפי קטינים שונים. לכן, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. עם זאת, ברצוני להפנות את תשומת לבם של שלטונות מתקן הכליאה בו עצור העורר, כי יש יסוד לכך שהעורר סובל מקלוסטרופוביה, הגורמת לו לסבל מיוחד בהיותו עצור במקום סגור. לכן יש לנקוט בכל הצעדים הדרושים - רפואיים ואחרים - כדי להקל על מחלתו זו של העורר.

אי לכך, הערר נדחה.