בש"פ 276/01 מואיד ארשיד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת - מפי הנשיא י' אברמוביץ - לדחות ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בנצרת - מפי השופט אזולאי, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 6453/00.

1.ביום 6.12.00 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, המייחס לו שני אישומים בעבירות תקיפה ועבירת איומים. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 26.7.2000 בשעות הערב, במהלך נסיעה בניידת משטרה, תקף העורר את המתלוננת סמירה, שהיא חברתו. נטען כי העורר היכה בה בידיו בראשה ובחזה. על פי האישום השני, ביום 3.12.2000 תקף הנאשם את סמירה ואת חברתה מרינה. הוא חנק את מרינה, הוריד אותה לריצפה והיכה אותה. כן נטען שהעורר איים על מרינה כי יחסל אותה ויפגע בה וכי לסמירה אמר שאם לא תבוא לעפולה יקרה לה משהו לא טוב.

2.עם הגשת כתב אישום ביקשה המדינה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים (ב"ש 4279). בית משפט השלום בנצרת (השופטת ס' ג'אדה) דן בבקשה והחליט ביום 11.12.00 כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת שני האישומים המיוחסים למשיב. כן צוין בהחלטה כי בין העורר לסמירה יש סכסוכים קשים, כי העורר נוהג לתקוף אותה פיזית ולאיים עליה ועל כן הוא מסוכן לבטחונה של סמירה ויש עילה למעצרו. בית המשפט אף עמד על קיומו של חשש סביר לשיבוש הליכי משפט מצידו של העורר. עם זאת, לאור העובדה שמקום מגוריו של העורר מרוחק ממקום מגוריה של המתלוננות ניתן להסתפק בחלופה של "מעצר בית". העורר שוחרר בתנאים הבאים: "מעצר בית" מלא בבית הוריו בכפר דבוריה; הפקדת 2,000 ש"ח במזומן; הפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 5,000 ש"ח וערבות של האב כי ישגיח על העורר. כן נאסר על העורר ליצור קשר כלשהו עם המתלוננות.

3.ביום 31.12.00 הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את העורר בחלופת מעצר. בבקשה נטען כי ביום 27.12.00 הפר העורר את תנאי השחרור בכך שיצא מבית הוריו, יצר קשר עם המתלוננת והגיע לביתה בעפולה. בגין הפרת תנאי השחרור הוגש כנגד העורר כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית. בד בבד עם הגשת כתב האישום הנוסף הגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

4.בית משפט השלום בנצרת - מפי השופט ג' אזולאי - איחד את הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ובבקשה לעיון חוזר. בית המשפט קיבל את שתי הבקשות והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו הוא קבע כי העורר הוכיח כי אינו ראוי לאימונו של בית המשפט. בהפרת תנאי השחרור הוא העיד על עצמו כי חלופת המעצר לא תוכל במקרה שלו להשיג את מטרת המעצר.

5.ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 11.01.01. וכך כתב הנשיא י' אברמוביץ בהחלטתו:

---כאשר הנאשם באופן חריג ובוטה מתעלם לחלוטין מצו "מעצר הבית" עושה ככל העולה על רוחו, מפר הצו בצורה בוטה וגסה ואף נפגש עם המתלוננת הרי גם אם לא נטען שיש בכך שיבוש מהלכי משפט ברי שמפגש זה יש לראותו, לכאורה כניסיון לשבש מהלכי המשפט, באמצעות מפגש עם המתלוננת. יתר על כן, הואיל ונראה שאין לסמוך על הנאשם, אין כל דרך אחרת למנוע כל קשר עם המתלוננת אלא אם הנאשם יהיה במעצר עד לתום ההליכים.

6.בערר לפניי בא-כוח העורר טוען כי הפרת תנאי השחרור אינה עולה כדי העבירה הפלילית של הפרת הוראה חוקית. לשיטתו, הוראת בית המשפט על שחרור בחלופת מעצר אינה "הוראה חוקית". כן נטען בערר כי ההפרה הנטענת כלפי העורר אינה מצדיקה את מעצרו, וזאת בשל כך כי ההפרה אינה מהותית. הוא הדגיש כי מדובר באדם צעיר בן 20, ללא עבר פלילי, המתפרנס מעבודות חקלאות, וכי לא נשקפת ממנו מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט.

7.לאחר שמיעת טיעוני בעלי הדין ועיון בחומר המצוי בתיק, השתכנעתי כי דין הערר להידחות. ככלל, הפרת תנאי "מעצר הבית" גוררת אחריה מעצר עד לתום ההליכים. הגם שניתן להצביע על מקרים שבהם, למרות הפרת תנאי שחרור בחלופת מעצר, נתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נוספת והסתפק בחלופת מעצר, הרי היה זה משום שההפרה לא היתה מהותית. בנסיבות המקרה הנדון, בית המשפט הורה לעורר כי לא ייצור קשר עם המתלוננת, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה. הפרת תנאי זה היא, בנסיבות המקרה הנדון, מהותית ביותר ויש בה משום התעלמות בוטה מהוראת בית משפט. בכך הפר העורר את האימון שניתן בו ודינו להיעצר עד לתום ההליכים. כי בנסיבות אלה מתחזק החשש כי העורר ינסה לשבש מהלכי משפט ולהשפיע על עדים. לכן, נראה כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר, דהיינו, הבטחת שלומן של המתלוננת ומניעת החשש להשפעה על עדים, אלא על ידי מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

יצויין, כי אין חשיבות, בהקשר זה לשאלה האם הפרת תנאי השחרור בערובה היא עבירה פלילית כשלעצמה, אם לאו.

אי לכך, הערר נדחה.