פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2760/06
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
העורר:
מרדכי חסיד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטה על מעצר ימים בבית
המשפט המחוזי בחיפה ב-ב"ש 1822/06 מיום 27.3.2006 שניתנה על ידי כבוד השופט
י' דר
תאריך הישיבה: א' ניסן,
תשס"ו (30.3.06)
בשם העורר: עו"ד דינה
ילוז
בשם המשיבה: עו"ד רחל
מטר
החלטה
1.ביום 16.3.2006 נעצר העורר בחשד שביצע מעשים מגונים בפומבי בניגוד לסעיף 349(ב) לחוק העונשין.
2.למחרת היום הגישה המשטרה בקשה לבית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט ח' שרעבי) להאריך את מעצרו לשם השלמת החקירה והסתכלות פסיכיאטרית למשך שמונה ימים. השופט נעתר לבקשה וכתב בה כך:
"א. הגעתי למסקנה כי יש מקום להאריך את מעצרו של החשוד בגין המעשים המיוחסים לו, וזאת על מנת לאפשר למשטרה להשלים את פעולות החקירה כפי שפורטו לי ...
ב.שחרורו של החשוד בשלב זה עלול לסכן את שלום הציבור ואף לשבש הליכי חקירה.
ג.שוכנעתי כי יש מקום בכל אופן, זאת לנוכח המלצת הפסיכיאטר מהמרכז הרפואי הלל-יפה בחדרה, לשלוח את החשוד להסתכלות פסיכיאטרית, הגם שלכאורה הוא סובל מפיגור שכלי."
אפוטרופוס העורר נתן הסכמתו לכך שאם הפסיכיאטר המחוזי או סגנו יורו כן, בדיקת החשוד תהיה בתנאי אשפוז ובית המשפט נתן החלטה בהתאם.
3.ביום 24.3.2006 פנתה המשטרה לבית המשפט בפעם השנייה בבקשה להאריך מעצרו של החשוד בעשרה ימים נוספים. העילה שנרשמה בבקשה להוצאת צו מעצר הייתה כי דרוש "אבחון נוסף על פי בקשת פקיד הסעד המחוזי במוסד נעול נווה מנשה המהווה תחליף מעצר לאנשים עם פיגור שכלי ומתן חוות דעת שלהם לגבי החשוד, מבלי חשש שישוחרר ויסכן בטחון הציבור".
כבוד השופט מ' מסארווה נעתר לבקשה ועל כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי חיפה (כבוד השופט י' דר).
הדיון בבית המשפט המחוזי וטענות העורר
4.בבית המשפט המחוזי טענה באת-כוח העורר שחקירת העורר כבר הסתיימה. המעצר הוארך בתחילה אך כדי לסיים את החקירה, וכעת שהסתיימה אין הצדקה להמשיך ולהחזיק העורר במעצר וחלה החובה
לשחררו כקבוע בסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).
עוד טענה עורכת-דין ילוז כי "הצורך לבדוק את מצבו הנפשי של החשוד, כשהוא לעצמו, אין הוא מהווה עילת מעצר ואין לבנות עליו מעיקרו של דין - לא מעצר ולא המשך מעצר" (בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד (4) 240, 248; להלן – פרשת פלוני) .
באת-כוח העורר הוסיפה וטענה כי גם לפי סעיף 19א לחוק הסעד (טיפול במפגרים) תשכ"ט-1969 (להלן: חוק הסעד), אם טרם הסתיימה החקירה אין להעביר את העצור למעון נעול.
על בסיס טענות אלה ביקשה באת-כוח העורר את שחרורו ממעצר. לבדיקה עצמה הסכימה, אך לא בתנאי מעצר או מעון נעול.
דיון
5.עילת המעצר בענייננו היא מסוכנותו של העורר. שתי הערכאות שקדמו לי מצאו את העורר מסוכן לביטחון הציבור, וקביעה זו מקובלת עלי. העורר חשוד בכך שעבר עבירה של מעשה מגונה בפומבי בפני אדם שטרם מלאו לו 16 שנה בניגוד לסעיף 349 (ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977. המדובר בעבירה אשר השפעתה על קורבנותיה קשה. כמו כן, טבעה של העבירה הוא כזה שקשה מאוד למנוע את ביצועה ממי שמתכוון לעבור אותה. עולה כי ישנה עילת מעצר.
6.ואולם, זאת יש להדגיש, והדבר בואר באר היטב בפרשת פלוני "בדיקה נפשית של חשוד הנה פעולת חקירה, ובהתקיים התנאים הנדרשים לבדיקה נפשית – טרם נסתיימה ה'חקירה'...". על כן – עד אשר לא נסתיימה הבדיקה הנפשית – לא הסתיימה החקירה. וממילא לא נעוצה החובה לשחרר את העורר ממעצרו כהוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. . .". כלל זה חל בענייננו אנו.
7.סיכום ביניים: ה"חקירה" בעניינו של העורר טרם הסתיימה ולו במובן זה שיש לבדוק את מצבו הנפשי, וישנה עילת מעצר.
8.ומכאן לשאלת מקום המעצר. סעיף 19א לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 קובע:
"מעצר מפגר
19א. ציווה בית משפט על מעצרו של אדם ושוכנע שהעצור הוא מפגר, יורה שיוחזק במעצר נפרד ככל האפשר בו במעון נעול, זולת אם סבר שטובת העצור אינה מחייבת זאת, אולם לא יועבר עצור למעון נעול אלא לאחר גמר החקירה ." (הדגשות לא במקור –מ"נ)
9.לכאורה מתעורר קושי כיוון שהסעיף קובע שאין להעביר עצור למעון אלא אם נגמרה כבר "החקירה". טוענת באת כוח העורר, שאם (כפי שקבענו), החקירה לא הסתיימה - לא ניתן להעביר את העורר למעון נעול. הטענה שנונה היא אך אין לקבלה. לא הרי "חקירה" לעניין חוק המעצרים, כהרי "חקירה" לענין סעיף 19א.
הסעיף נועד לחסום טענתו של מפגר אשר נמצא בחקירה לפיה אינו יכול לשהות במעצר. טענה כאמור הייתה יכולה להקשות מאוד על מלאכת החקירה, ולכן, באיזון בין האינטרס של המפגר לשהות במעון, לבין אינטרס המשטרה לבצע החקירה באופן יעיל – נקבע כי כל עוד מתקיימת "חקירה" אין להורות על העברת המפגר למעון, ואילו עם סיומה - חובה להעבירו למעון אלא אם אין הדבר דרוש לטובתו.
10.בענייננו ניתנה הסכמה של המדינה לכך שהעורר ישהה במעון נעול בשלב הבדיקה. ההסכמה ניתנה לא לצורך הבדיקה (אליה ניתן להביא את העורר מכל מקום), אלא לטובת העורר לבקשת פקידת הסעד. גם באת כוח העורר, כשהועמדה בפניה הברירה של מעצר או
מעון נעול , בחרה במעון נעול.
11.באת כוח העורר מוסיפה וטוענת בפני כי ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחיו - אפוטרופסו, במקום להחזיקו במעון נעול. לאור מסוכנותו של העורר אין לקבל טענה זו.
12. הערר נדחה.
ניתנה היום, א' ניסן, תשס"ו
(30.3.2006).
ש
ו פ ט ת