בש"פ 2764/01 ולרי איסקוב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה - מפי השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב - לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר, ולרי איסקוב, ובנו, רוסלאן איסקוב, הוגש ביום 19.3.01 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לעורר עבירות של הריגה וחבלה בכוונה מחמירה ואילו לבנו עבירות של רצח וניסיון לרצח. על פי המתואר בכתב האישום, בשעת לילה מאוחרת ביום 1.3.01 התפתחה קטטה בין העורר, בנו ואדם שלישי לבין בן זימה ויוסי דוידוב. בשלב מסוים במהלך הקטטה רץ בנו של העורר לביתו והצטייד בסכין מטבח גדולה, אותה הביא עימו למקום האירוע. באותה העת אחז האדם השלישי ביוסי ואילו העורר גחן מעל בן זימה, שהיה שכוב על הריצפה. בעוד העורר אוחז בבן זימה, דקר אותו הבן שתי דקירות בגבו ואחת בזרועו. כאשר ניסה יוסי להשתחרר בכדי להושיט עזרה לאחיו, דקר אותו האדם השלישי שתי דקירות בחזהו ובבטנו. לאחר שהצליח יוסי להשתחרר, זינק לעבר הבן, אך העורר אחז בו בעוד בנו מנסה להכותו בראשו בעזרת הסכין, אולם יוסי הרים את ידו ונחתך בזרועו. בשלב זה תפס האדם השלישי ביוסי ואחז בו תוך שהבן דוקר אותו בבטנו. כתוצאה מהדקירות, נפטר בן זימה מפצעיו ואילו יוסי סבל מפציעה בבית החזה, חמישה נקבים במעיים ודימום בחלל הבטן.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר ובנו עד תום ההליכים נגדם. התשתית הראייתית עליה ביססה המדינה את בקשתה כוללת את הודעתו של יוסי, הודעת חברתו שרית והודעת אימו, שהיו שתיהן עדות לאירוע וכן דו"ח התפיסה של השוטר שתפס בדירת העורר סכין רטובה ועליה טיפות דם. בנוסף, העורר ובנו קושרים את עצמם לאירוע אך מכחישים את ביצוע העבירות ואינם מספקים הסבר אחר לתוצאות האירוע. בא כוחו של העורר ובנו הסכים כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לבן וכן קיימת עילת מעצר של מסוכנות. עם זאת, טען הסנגור כי ביחס לעורר משקל הראיות קטן ואין בכוחו לקשר בין העורר לבין פטירתו של בן זימה. לטענת הסנגור, פעולתו של העורר היוותה עניין עצמאי ולא קשור למעשיו של בנו. עוד טען כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

3.בית המשפט המחוזי החליט, כאמור, לעצור את העורר ובנו עד תום ההליכים. היות והסנגור הסכים לבקשה בכל הנוגע לבן, נערך הדיון רק בעניינו של העורר. נקבע כי יש בהודעתו של יוסי שנגבתה בבית החולים ובמזכר שנערך ב - 19.3.01, שנתמכו בהודעתה של חברתו שרית, ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עוד הוסיף בית המשפט כי עריכת המזכר רק שבועיים לאחר האירוע אינה מכרסמת בכוחו הראייתי. בנוסף, קבע בית המשפט כי באשר לעובדה ששרית לא מסרה את כל הפרטים בהודעתה שנגבתה יומיים לאחר האירוע, מקובל עליו נימוקה כי באותו שלב נפל עליה פחד, ואין בכך כדי לפגוע בכוחה הראייתי של הודעתה. ראיות אלה מבססות לכאורה את האישום כי העורר אחז ביוסי בעת שבנו דקר את בן זימה וכן שלאחר מכן אחז ביוסי בזמן שבנו דקר את יוסי עצמו, ומקימות עילת מעצר כנגדו כמבצע בצוותא של העבירות בהם מואשם. נקבע כי לא ניתן כל הסבר למעשה זה מלבד רצונו של העורר למנוע מיוסי לסייע לאחיו ולאחר מכן למנוע ממנו לברוח בזמן שהבן פגע בו, ועל כן לא התקבלה טענת בא כוח העורר כי מעשיו היו נפרדים ממעשי בנו.

בית המשפט ראה באופיים האלים של המעשים בהם מואשם העורר בסיס לחזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-. לאור הנסיבות החמורות של המקרה, לא שוכנע בית המשפט כי ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר.

4.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר שלפניי, בו שב וטוען העורר כי אין בהודעותיהם של יוסי וחברתו בכדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו. טענתו היא כי יש לייחס משקל רב לנסיבות בהן נגבו הודעתה של שרית והמזכר מיום 19.3.01. בנוסף נטען כי אף אם יש ראיות לכך שהעורר אחז ביוסי בזמן התקיפה, אין בכך כדי לבסס קשר בין מעשהו זה לבין מעשיו של בנו שהביאו לתוצאות החמורות של האירוע.

5.לפניי הרחיב בא כוח העורר את הדיבור על התשתית הראייתית אשר לדבריו אין די בה כדי להביא לכאורה להרשעתו של העורר. במיוחד עמד בא כוח העורר על כך כי אין ראיה לכך כי העורר אחז בבן זימה המנוח בעת שנדקר על ידי בנו; נהפוך הוא, יוסי, בהודעותיו הראשונות במשטרה לא ציין כי העורר אחז במנוח. כן ציין בא כוח העורר כי אין לסמוך על עדותה של אימו של המנוח. לבסוף, בא כוח העורר ציין את העובדה כי הן המנוח והן יוסי הם בעלי עבר פלילי מכביד.

6.לעומתו, טענה באת כוח המדינה כי הכרעה בין הגרסאות השונות היא שאלה של מהימנות, ועל כל פנים קיימת תשתית ראייתית לכאורה המצביעה על שותפות "ספונטנית" של העורר במעשים שהביאו למותו של מנוח.

7.לאחר ששמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. חומר הראיות מצביע לכאורה על כך כי העורר היה מעורב באופן פעיל בקטטה שהביאה בסופו של דבר למותו של בן זימה. דברים אלה עולים מהודעותיהם של יוסי ושל שרית. מבחינת מעורבותו של העורר בקטטה האלימה בעלת התוצאות החמורות, אין זה משנה אם העורר החזיק במנוח - כנטען בכתב האישום - או באחיו שרצה להגן על המנוח בעת הדקירות, כפי שעולה מן הראיות. בנסיבות המקרה איני רואה אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בהתאם למסקנתו של בית המשפט המחוזי.

אי לכך הערר נדחה.