בש"פ 2774/08 דרור אונגר נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי המרכז (כבוד השופטת ר' לורך) מיום 9.3.08 בעת"מ 681-03-08, אשר קיבל באופן חלקי ערר שאותו הגיש העורר על החלטתו של בית המשפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ש' יעקובוביץ') מיום 14.2.08 בב"ש 5788/08, והתיר לעורר לצאת לעבודה, ללא כל פיקוח, בכל יום מהשעה 18:00 ועד השעה 04:00 למחרת.

העובדות

2.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום המייחס לו איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין ), תקיפת שוטר בצוותא חדא בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 274(1), 274(3) ו-29 לחוק העונשין והכשלת שוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

3.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 2.2.08 בשעה 08:00 או בסמוך לכך, מילא השוטר אוראל כהן (להלן - השוטר ) את תפקידו כדין, עת היה בסיור שגרתי ברחוב מאיר יערי בראשון לציון. באותו זמן ומקום, ישבו העורר והנאשם 1 (להלן - הנאשמים ) ברכב מסוג הונדה, יחד עם אדם נוסף שזהותו ידועה למשטרה, כשהם אינם חגורים בחגורות בטיחות וכשמחלל הרכב נודף ריח של אלכוהול. השוטר הורה לרכב לעצור וביקש מיושביו להזדהות בתעודות זהות. בתגובה, איים העורר על השוטר באומרו "מה אתה רוצה? אושרי ליברמן טוב לך?! מה אתה רוצה על הבוקר? אתה לא יודע מי אני", מתוך כוונה להפחידו או להקניטו.

5.

בהמשך, לאחר שהודיע השוטר לנאשמים כי הם מעוכבים, ברח הנאשם 1 מן הרכב, כשהשוטר רודף אחריו ולאחר שהשיגו, תקף הנאשם 1 את השוטר והיכה אותו באגרופים בכל חלקי גופו. העורר הצטרף לנאשם 1, קפץ על השוטר, אחז בו בחוזקה והכה אותו באגרופים, ברגליו ובבטנו.

6.

יצויין כי באירוע נשוא האישום נכחה גם המפקחת ויקטוריה רוזינקוביץ' (להלן - המפקחת ), אשר נזכרת בכתב האישום כעדת תביעה, אולם לא כמי שהשתתפה באירוע.

ההליכים עד כה

7.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו לבית משפט השלום בראשון לציון. בדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום ביום 5.2.08, ביקש העורר לדחות את הדיון בבקשה שכן עקב חילופי ייצוג לא הספיק לעיין בחומר הראיות. בית משפט השלום נעתר לבקשה וקבע דיון המשך בבקשה. כמו כן, קבע בית משפט השלום כי עד לדיון בבקשה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אימו ביישוב משמר השבעה, תחת פיקוחן המלא של אימו ודודתו לסירוגין, ובתנאים הבאים: התחייבות עצמית על סך 5,000 ש"ח, ערבות צד ג' על סך 5,000 ש"ח של אימו ודודתו והפקדת מזומן בסך 2,500 ש"ח.

8.

ביום 24.2.08 החליט בית משפט השלום להותיר על כנם את התנאים המגבילים שאותם קבע בדיון מיום 5.2.08, אולם נעתר לבקשה להקל על המפקחים בדרך של איזוק אלקטרוני. על החלטה זו, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז.

9.

ביום 29.3.08 קבע בית המשפט המחוזי כי יש להקל בתנאי מעצרו של העורר ואיפשר לעורר לצאת את ביתו לצורך עבודתו בחברת "דרכים" מדי יום, החל מהשעה 18:00 ועד לשעה 04:00 למחרת, על פי קריאה שתעשה מהחברה אליו. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו זו בכך שאין לעורר עבר פלילי בתחום האלימות, הוא בעל עבודה קבועה והמסוכנות הנשקפת ממנו אינה גבוהה. יתר תנאי השחרור, כפי שנקבעו על ידי בית משפט השלום, נותרו על כנם.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

10.

טוען העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד ר' דרחי, כי הוא היה קורבן לתקיפה קשה מצד השוטר והמפקחת שהייתה עימו במקום האירוע, כאשר השוטר ריסס את פניו בגז מדמיע ויחד עם המפקחת היכה אותו באלות, ללא סיבה. העורר מציין בהקשר זה, כי ביום 6.3.08 התקבלה תגובתה של מחלקת חקירות שוטרים לתלונה שאותה הגיש כנגד השוטר והמפקחת, ממנה עולה כי תלונתו הועברה לבחינתה של מחלקת המשמעת במשטרת ישראל.

11.

לטענתו, אין ליתן לעובדה כי שתק במסגרת חקירתו במשטרה כל משמעות בנסיבות העניין, הואיל וטענתו באשר לעוצמתן הנמוכה של הראיות לכאורה נגדו, נסמכת על דוח הפעולה שאותו ערכה המפקחת ביום 2.2.08, סמוך לאחר האירוע נשוא האישום (להלן – דוח המפקחת ) ודוח הפעולה שאותו ערך השוטר באותו המועד (להלן – דוח השוטר ), ולא על הודעתו במשטרה.

בהקשר זה מציין העורר כי בחקירתו הראשונה שתק, כיוון שחוקריו סירבו לאפשר לו להיוועץ בעורך דין, ומעבר לכך, המשטרה אף לא הודיעה לסנגוריה הציבורית או לבני משפחתו על דבר מעצרו.

12.

מוסיף העורר וטוען כי בניגוד לחשש להימלטותו אשר צויין בדוח המפקחת, הוא לא נמלט ולא ניסה להימלט ממקום האירוע והדבר אף לא נטען בכתב האישום. לטענתו, דווקא ההיפך הוא הנכון, הואיל ולאחר ששטף את פניו מתרסיס הגז המדמיע שהותז עליו, הוא שב למקום האירוע ונעמד מול השוטר והמפקחת. במצב דברים זה, טוען העורר כי לא היה כל יסוד לחשש כי ינסה לברוח, אולם חרף זאת הוציאו השוטר והמפקחת את אלותיהם והיכו אותו באופן שהוא חסר מידתיות גם אם היה קיים חשש להימלטותו, שעה שניתן היה לאזוק אותו באזיקים.

13.

בנוסף, טוען העורר כי קיים שוני מהותי בין התיאורים הכלולים בדוח השוטר לבין אלו שבדוח המפקחת, באופן שבעוד שבדוח השוטר נכתב כי השוטר רץ לעברו של העורר, בדוח המפקחת נכתב כי העורר "מתקרב לעברנו" [ אל המפקחת והשוטר - י.ד. ]. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אין בסתירה זו כדי לקעקע את הראיות לכאורה הקיימות כנגדו, ככל שהן נוגעות להתנהלותו בתחילת האירוע, וכי הדבר מקרין על נסיבות האירוע כולו.

עוד טוען העורר בהקשר זה כי מעיון בדוחות השוטר והמפקחת ביחס לחלקו הראשון של האירוע, עולות תהיות וסתירות שגם מהן התעלם בית המשפט המחוזי. לטענתו, בדוח המפקחת נכתב כי לאחר ששלפה המפקחת את אקדחה, נרתעו העורר והנאשם 1 והורידו את ידיהם מהשוטר ואז הוציא העורר את ידו הימנית מכיס חולצתו, כאשר לא ייתכן כי הוא הוריד את ידיו מהשוטר ורק לאחר מכן הוציא את ידו מכיס חולצתו.

לבסוף, בהקשר זה, טוען העורר כי בעוד שבדוח המפקחת נכתב כי שליפת הנשק גרמה לכך שהעורר והנאשם 1 הורידו את ידיהם מן השוטר, הרי שבדוח השוטר נכתב כי לאחר שליפת הנשק המשיכו הנאשמים להשתולל, וסתירה זו אף היא מחלישה את עוצמתן של הראיות לכאורה נגדו.

14.

נוסף על הבעייתיות הרבה שנתגלתה בחומר החקירה, טוען העורר כי המעשים המיוחסים לו אינם מקימים כל עילת מעצר כנגדו. ראשית, טוען העורר כי תקיפת השוטר לא הסבה כל חבלה של ממש לשוטר והוא אף לא נזקק לטיפול רפואי כלשהו. לפיכך, טוען העורר כי אין מדובר ב"עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם" כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - חוק המעצרים ) ומכאן, לא קיימת חזקת מסוכנות בעניינו. עוד מציין העורר כי הוא אינו מקל ראש במעשה של תקיפת השוטר, אולם לטענתו אין מקום להגביל את חירותו טרם התבררה אשמתו, כאשר לא מיוחסת לו עבירה הנופלת בגדרו של סעיף 21(א)(1)(ג)(4) הנ"ל.

15.

עוד טוען העורר, כי תנאי שחרור ממעצר אינם נקבעים בעלמא והם נועדו ליתן מענה לחשש להימלטות ולמסוכנות. לטענתו, תנאי השחרור שקבע בית המשפט המחוזי יוצרים "אנומליה"; מחד גיסא, אם אכן מסוכן העורר, הרי ששחרורו מדי יום לעבודה למשך כעשר שעות ללא כל פיקוח שהוא, אינו עולה בקנה אחד עם מסוכנות לכאורית זו ומאידך גיסא, אם לא קיימת מסוכנות מצד העורר, כי אז מה הטעם בהגבלת תנועותיו ביתר שעות היממה.

16.

לבסוף, טוען העורר כי אין מקום להגביל את חירותו טרם הוכחה אשמתו, באופן הפוגע בזכות היסוד שלו לתנועה, כאשר לטענתו, הדבר אינו מידתי לעוצמת הראיות, נסיבות המעשה ונסיבותיו האישיות. בנוסף, מציין העורר כי נוכח כפירתו באישומים המיוחסים לו ונוכח פגרת הפסח ופגרת הקיץ, יש להניח כי ההליכים בעניינו יימשכו לאורך חודשים ארוכים וגם מן הטעם הזה, לא יהיה זה מידתי להותירו "כלוא" בביתו במשך מרבית שעות היממה.

17.

לאור כל האמור לעיל, טוען העורר כי יש לקבל את הערר ולבטל את התנאים המגבילים שהושתו עליו, תוך הותרת הערבויות הכספיות על כנן.

טענות המשיבה

18.

לטענת המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד ז' אריאלי, שחרור בתנאים מגבילים לעולם אינו מאיין מסוכנות לחלוטין וקיים בו אלמנט של סיכון מודע, המבוסס על האמון שנותן בית המשפט בנאשם (ובמקרה זה – בעורר).

לטענתה, אין זו ההחלטה הראשונה, היחידה או האחרונה שבמסגרתה יורה בית משפט על שחרור נאשם למעצר בית, תוך שחרורו לצרכי עבודה, כאשר ההליכים בעניינו אינם צפויים להסתיים בקרוב, זאת על מנת שלא תפגע פרנסתו ומבלי שיש בשחרור כאמור כדי להעיד כי לא נשקפת כל מסוכנות מהעורר.

19.

עוד טוענת המשיבה כי חומר הראיות בתיק מתבסס על דוח השוטר ודוח המפקחת. לטענתה, משני הדוחות האמורים עולה בבירור האופן בו התחיל האירוע, כאשר השוטר ביקש מן העורר והנאשם 1 להזדהות, העורר טען כי אין לו תעודת זהות והנאשם 1 יצא מן הרכב וברח. לאחר מכן, התנהל מרדף אחרי הנאשם 1 ולבסוף, תקפו העורר והנאשם 1 את השוטר. משלב זה, ישנה הגרסה המופיעה בדוח השוטר והגרסה המפורטת המופיעה בדוח המפקחת, לפיה המפקחת נאלצה לשלוף נשק ולכוון כלפי העורר והנאשם 1 על מנת שיחדלו ממעשיהם, ובשעה שהנאשם 1 נאזק, נמלט העורר. לטענת המשיבה, בניגוד לטענתו של העורר הוא לא חזר למקום, אלא השוטר והמפקחת, שהסתתרו מאחורי רכב, "קפצו עליו בהפתעה".

20.

באשר לטענות העורר בדבר הכוח שהפעילו כלפיו השוטר והמפקחת, טוענת המשיבה כי הסבירות שבהפעלת הכוח תתברר בהיבט המשמעתי. לטענתה, המעשים המיוחסים לעורר, אשר תקף שוטר, נמלט ממנו והתנגד למעצר, מלמדים על מסוכנותו ועל כך שאין ליתן בו אמון בלתי מסוייג ולשחרר אותו ללא תנאים. מוסיפה המשיבה וטוענת כי הגם שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד, הרי שבית המשפט המחוזי הפעיל את שיקול דעתו באופן מידתי ואין מקום להתערב בהחלטתו.

21.

לאור האמור לעיל, מבקשת המשיבה לדחות את הערר ולהותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה.

דיון והכרעה

22.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, שמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון לפניי ועיינתי בחומר החקירה שאותו הגישה המשיבה לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

23.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני, ובדוחות השוטר והמפקחת בפרט, התרשמתי כי ככל שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, הרי שעוצמתן אינה ברמה גבוהה. למקרא דוחותיהם של השוטר והמפקחת מתברר כי קיימות סתירות מסוימות בין גרסתו של השוטר לבין גרסתה של המפקחת, והדמיון בין הגרסאות נוגע בעיקרו לחלקו הראשון של האירוע, שלא די בו כדי לשפוך אור על שהתרחש לכל אורכו של האירוע. בנוסף, הגם שמדוחות השוטר והמפקחת עולה כי העורר לכאורה נמלט ממקום האירוע, הרי שאין לטענה זו זכר בכתב האישום ולפיכך תוכנם של הדוחות אינו יכול להוות ראייה לכאורה במקרה זה.

24.

יתרה מכך, הגם שעל מנת שתקום עילת מעצר אין הכרח כי תתקיים חזקה מסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים ועילת מעצר כאמור יכולה להתקיים בכל אחד מן המקרים הקבועים בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים [השוו: בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 702; בש"פ 7863/99 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.99)], ספק רב אם המעשים המיוחסים לעורר לבדם מקימים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את בטחון הציבור. המשיבה עצמה טוענת כי מסוכנותו של העורר נלמדת אך ורק מן המעשים המיוחסים לו ואיני יכול לקבל את טענתה זו.

25.

גם אילו הייתה קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר, הרי שבית משפט השלום מצא לנכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא ובית המשפט המחוזי אף מצא לנכון להקל בתנאיה של חלופת מעצר זו, באופן שיתאפשר לעורר לצאת לעבוד ולהתפרנס בתקופה בה הוא שוהה בחלופת המעצר ללא כל פיקוח שהוא, תוך שהוא נותן בעורר אמון כי במהלך השעות בהן הוא עובד, לא יבצע עבירה ולא ימלט מן הדין.

לדידי, לכאורה יש ממש בטענותיו של העורר לפיהן קיים חוסר היגיון בתנאים המגבילים שאותם קבע בית המשפט המחוזי. למעשה, משעה שנקבע כי במשך עשר שעות ביממה, מדי יום ביומו, רשאי העורר לצאת מביתו למטרת עבודה וזאת ללא כל פיקוח או ליווי שהוא , איני מוצא טעם בהגבלת חירותו של העורר ביתר שעות היממה. המשיבה לא נתנה כל טעם או הסבר להעדר הצורך בפיקוח על העורר שעה שהוא יוצא לעבודה ואף לא מצאה לנכון לערור מצידה על ההחלטה נשוא הערר.

אם כך הדבר, מה הואילו חכמים בתקנתם? אם סבורה המשיבה כי נשקפת מן העורר מסוכנות, הרי שאין מקום לאפשר לו להלך חופשי משך שעות ארוכות מדי יום ואם סבורה היא כי לא נשקפת ממנו מסוכנות, כי אז אין כל צורך וטעם להגביל את חירותו.

26.

בנוסף, סבורני כי יש בעובדה שהעורר הקפיד על קיום תנאיה של חלופת המעצר, בפרט במהלך השעות הרבות בהן שהה ללא פיקוח (כפי שטען בא כוחו, טענה שלא הוכחשה על ידי בא כוח המשיבה), כדי להצדיק את האמון שניתן בו עת שוחרר לחלופת מעצר ועת ניתנה לו האפשרות לצאת ולעבוד ללא פיקוח ואף יש בה כדי להצדיק את הסרת התנאים המגבילים שהושתו על העורר, בכפוף להפקדת ערבויות כמפורט בסעיף 27 להלן.

27.

אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שיוסרו התנאים המגבילים שהושתו על העורר, לרבות האיזוק האלקטרוני, בכפוף להפקדת בטוחות כספיות כדלקמן:

א.

התחייבות עצמית על סך 30,000 ש"ח;

ב.

שתי ערבויות צד ג' על סך 30,000 ש"ח כל אחת, שתחתמנה על ידי אימו ודודתו של העורר, גברת טובה אונגר וגברת מלאכי יהודית (אילנה);

ג.

הפקדת מזומן בסך של 10,000 ש"ח.

להסרת ספק, מובהר בזאת כי עד להפקדת כל הבטוחות הנ"ל, ישהה העורר במעצר בית, למעט יציאתו לעבודה, כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.