בש"פ 2781/00 גדעון רוזנטל נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 6.4.00, לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ.ח. 40060/00.

1.נגד העורר, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום בת.פ.ח. 40060/00, המייחס לו ארבעה אישומים שכוללים את העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה (עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז1977-), סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין), גניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין), קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין), הצתה (עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין), והדחה בחקירה (עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין).

2.על פי כתב האישום, נהג העורר במהלך השנים 2000 - 1998, ביחד עם שני נאשמים אחרים בכתב האישום, להתנכל לשוכרי שתי חנויות מכולת סמוכות ביפו, חנויות אשר היו בבעלות אחת. המניע להתנכלויות אלה היה אכזבתו של העורר מסירובו של בעל חנויות המכולות להשכיר לו את אחת החנויות. על פי האישום הראשון, העורר ונאשם נוסף נהגו לקחת סחורה ממכולת אחת, תוך שהם מבטיחים לשלם בעדה. העורר, כך נטען, ידע כי אין בכוונתם לשלם, ואכן עד היום הם טרם שילמו בגין סחורה זו, ששוויה הכולל כ19,000- ש"ח. על פי האישום השני, המיוחס לעורר בלבד, במהלך שנת 1999, הוא נהג להתנכל לשוכר המכולת האחרת, והכל במטרה לסחוט ממנו דמי חסות. כמו כן, בכל אותה תקופה גנב העורר סחורות שונות מן המכולת. על פי האישום השלישי, בסוף שנת 1999 קשרו העורר ושני הנאשמים הנוספים קשר עם קטינים להצית את אחת מחנויות המכולת. ואכן, על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.1.00 הם הציתו את אחת החנויות. נזק כבד נגרם למכולת ולתכולתה. על פי האישום הרביעי, לאחר האירוע יצר העורר קשר עם עדת ראיה להצתה, וניסה להניאה מלמסור בחקירתה הודעה על מה שראתה.

3.ביום 6.4.00 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופט צ' הרטל על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים (ב"ש 90432/00). באותה החלטה, הורה בית המשפט על שחרורם בתנאים מגבילים של הנאשמים האחרים.

4.במרכז הערר שלפניי מצויה הטענה כי החזקתו של העורר במעצר מהווה פגיעה חמורה בעקרון השוויון. לטענתו, מאחר שעברו הפלילי אינו מכביד - הוא לא הורשע בעבירה כלשהי זה 16 שנים - אין זה צודק כי יופלה לרעה ביחס לשותפיו לעבירה. באת כוח העורר הציעה חלופת מעצר בדרך של "מעצר בית" מלא בבית גיסתו בגבעתיים, אשר הביעה נכונות לפקח על מילוי התנאים.

5.באת כוח המדינה התנגדה לשחרור העורר לחלופת מעצר. היא הצביעה על כך, כי העורר היה ה"רוח החיה" ביוזמה ובארגון העבירות נשוא כתב האישום, שהן עבירות חמורות ביותר.

6.אין ספק כי יש חשיבות רבה לעקרון השוויון בין שותפים, גם בקשר למעצר עד תום ההליכים. עם זאת לא פעם קיימות נסיבות המצדיקות הבחנה במצבם של שותפים לעבירה. נסיבות כאלה קיימות במקרה שלפניי. לא זו בלבד שלעורר מיוחסות עבירות ייחודיות, ביניהן אישום בסחיטה באיומים ואישום בהדחה בחקירה, אלא שגם מעמדו בביצוע העבירות המשותפות הוא ייחודי. מחומר הראיות עולה כי העורר הוא דמות סמכותית בקרב חבורת הנאשמים כיוון שהוא נחשב למנהיגה. כמו כן עולה מהודעותיהם של מעורבים אחרים בפרשה, ביניהם הקטינים המעורבים באישום בהצתה, כי העורר היה המתכנן של מעשה ההצתה, שבוצע לכאורה, ביוזמתו על ידי קטינים. קטינים אלה מעידים שהוא אשר נתן להם את הוראות הביצוע. מחומר הראיות עולה גם כי לפנינו אדם המטיל את מוראו על סביבתו.

7.העובדה כי העורר מואשם בהדחה בחקירה וכי הוא היה ראש המתכננים בביצוע ההצתה, מצדיקה את ההבחנה בינו לבין שותפיו לעבירות. בנסיבות המקרה קיים יסוד סביר לחשש כי חלופת מעצר לא תמנע את העורר מלנסות לשבש את הליכי המשפט, להשפיע על עדים ולסכן את בטחון הציבור.

אי לכך, הערר נדחה.