בש"פ 279/06 אמיר זרגרי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ממן) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום בגין עבירות אינוס, מעשה סדום, כליאת שוא, תקיפה כדי לבצע פשע והתפרצות למקום מגורים, הדחה בחקירה, אינוס בנסיבות מחמירות, ומעשה סדום בנסיבות מחמירות. העבירות בוצעו בין 21.4.05 לבין 17.10.05. עיקרן במעשי אינוס אכזריים המיוחסים לעורר כלפי המתלוננת, יצאנית הנותנת את שירותיה בחדר שכור בטבריה. על פי האישום, בארבע הזדמנויות שונות, פרץ העורר לחדרה של המתלוננת, תקף אותה, איים עליה, וביצע בה מעשי אינוס אכזריים ומעשי סדום. במקרה אחד אף איים עליה לבל תפנה למשטרה בתלונה. במקרה אחד, התלווה לעורר אדם נוסף שזהותו אינה ידועה, והם בצוותא חדא ביצעו מעשי אינוס במתלוננת. באותה הזדמנות, קשר העורר את ידי המתלוננת באמצעות גרביונים והאחר הורה לה להיכנס במצב זה לשירותים. במקרה הרביעי נילווה לעורר אחיו החורג.

3.עם הגשת כתב האישום בקשה המדינה כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים ובית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, והורה על מעצר העורר. בהחלטתו, בחן בית המשפט את סוגיית הראיות לכאורה. המתלוננת מסרה הודעה במשטרה ביום 14.6.05, המתייחסת לארועים המפורטים בשלושת האישומים הראשונים, אולם חקירת המשטרה לא נשאה פרי, מאחר שלא ניתן היה לזהות – על סמך ההודעה – את מבצע העבירות. מיד לאחר הארוע המפורט באישום הרביעי, ביום 17.10.05, פנתה המתלוננת שוב אל המשטרה, דווחה אודות המקרה המתואר באישום, ומסרה תיאור של מבצע המעשים, אשר היה שונה במעט מן התיאור אותו מסרה מספר חודשים קודם לכן. הפעם עלה בידי המשטרה לזהות את העורר, בעיקר בשל הודאתו כי ביקר אצל המתלוננת באותו היום. בית המשפט התמקד, אפוא, בשאלה הראייתית הנוגעת לקשירת העורר לשלושת האישומים הראשונים. נקבע, כי מתקיימות די ראיות – חלקן נסיבתיות – לצד ידיעת פרטים מוכמנים, אשר יש בהצטברותם כדי לקשור את העורר לסידרת העבירות: זיהוי ספונטני של המתלוננת את העורר עם מעצרו; אימות עובדות שנמסרו למתלוננת מפי העורר, עליהן דיווחה כבר בעת מתן ההודעה הראשונה; הודעות שמסר אחיו של העורר, אשר ליווה אותו בעת הארוע נשוא האישום הרביעי; השינויים בגרסתו של העורר ביחס לארועים, כפי שנמסרה בהודעתו במשטרה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מתקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית בעניינו של העורר מאחר שלמעשים המיוחסים לו נתלוו אלימות ואכזריות קשה. עוד קבע כי מסוכנותו של העורר נובעת גם מנסיון הימלטותו, שכן הוא הוכרז כעבריין נמלט, ונעצר רק ביום 12.12.05. בית המשפט מצא כי אין מקום לחלופת מעצר בנסיבות מקרה זה. החלטה זו מהווה נשוא הערר שבפנינו.

4.אשר לראיות לכאורה, טוען העורר כי הופלל על ידי אחיו החורג, ומעולם לא אנס את המתלוננת, כנטען. הוא טוען עוד כי המתלוננת הגישה בעבר תלונות רבות שהחקירה בגינן נסגרה. מדובר, לדבריו, במתלוננת שתלונותיה אינן אמינות. העורר אינו מכחיש את קיום יחסי המין עם המתלוננת, אך חולק על קיומן בכפייה. כן הוא מפנה לנסיבותיו האישיות – חייל בשירות סדיר, נטול הרשעות קודמות, אשר מעולם לא הסתבך קודם לכן עם החוק. עוד הוא טוען כי הותקף על ידי שוטרים במהלך מעצרו, ויש בידו תיעוד רפואי המאשר זאת. לדבריו, ההכרזה עליו כעבריין נמלט משוללת יסוד, מאחר שמעולם לא קיבל זימון להתייצב במשטרה. הוא טוען כי ראוי להתיר את שחרורו לחלופת מעצר אצל אחותו, המתגוררת בתל אביב ומוכנה לשאת באחריות לפיקוח על עמידתו בתנאי החלופה. כן נתבקש בית המשפט להורות על הגשת תסקיר קצין מבחן.

טוענת המדינה כי הודעות המתלוננת, על פניהן, הינן אמינות מאחר שהן כוללות פרטים מוכמנים רבים. היא זיהתה את העורר, וגם האח החורג מחזק ומאשש את גרסתה על מעשי אונס בכפייה שנעשו בה. גרסאותיו של העורר במשטרה טעונות סתירות פנימיות ואינן אמינות.

5.נתתי דעתי לטיעוני הצדדים, על רקע החלטת בית המשפט קמא, וחומר הראיות שבתיק התביעה, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אשר לראיות לכאורה, בחנתי את תיק התביעה ונחה דעתי כי הצדק עם בית המשפט המחוזי בקובעו כי דרישת הראיות לכאורה באה על סיפוקה בנסיבות מקרה זה. המתלוננת פנתה פעמיים למשטרה בתלונות על אינוסים שביצע בה העורר. בתאריך 14.6.05 דיווחה על 3 מיקרים שארעו באפריל, מאי, ובמועד התלונה ביוני. התיק נסגר אז בנימוק של "עבריין לא ידוע". כעבור ארבעה חודשים, הגישה המתלוננת תלונה נוספת ב-17.10.05 בגין אינוס שנעשה באותו יום. היא אמרה באותה תלונה כי מדובר באותו אדם נגדו הוגשה התלונה ביוני 2005, ומסרה את תיאורו. העורר הודה כי קיום יחסי מין עם המתלוננת ביום 17.10.05, ובדרך זו הוא נקשר גם עם מעשי האונס הקודמים, נשוא התלונה הראשונה. כמו כן, המתלוננת זיהתה את העורר במשטרה כמי שביצע את מעשי האונס כלפיה. עוד התברר כי היא ידעה לומר בהודעה מיום 14.6.05 כי העורר סיפר לה שאמו אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ועובדה זו נתגלתה כנכונה. היא ידעה מפי העורר גם כי הוא עובד במפעל גופי חימום בחצור, עובדה שהוכחה כנכונה. המתלוננת סיפרה לנידאל, אחי העורר, לאחר מעשה האינוס האחרון, כי אין זו הפעם הראשונה שהבחור אונס אותה. האח נידאל היה עד לחלק מהארועים ביום 17.10.05 וחיזק בגרסתו את עדות המתלוננת. הוא סיפר כי שמע את צעקותיה של המתלוננת, וכי עלה לחדרה לברר את פשר הדבר וראה את העורר תופס את המתלוננת וגורר אותה לתוך החדר. האח התלווה אליה למשטרה להגיש תלונה. כנגד ראיות אלה, עומדת גרסתו מלאת הסתירות של העורר. תחילה הרחיק עצמו כליל מהארועים וטען כי אינו מכיר כלל את המתלוננת. לאחר מספר ימים טען כי הוא ביקר אצלה פעם אחת בלבד ביום 17.10.05 וקיים עימה יחסי מין בהסכמה תמורת תשלום. בהודעה שלישית טען כי יחסי המין היו בהסכמה אך התלונות הגיעו למשטרה רק מאחר שלא שילם לה אתנן בסך 150 ₪. אי האמינות מגרסה מפותלת זו ברורה על פניה.

בדין קבע בית המשפט המחוזי כי קימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי להפליל את העורר בעבירות המיוחסות לו. בשקריו של העורר מצא חיזוק לגרסת המתלוננת, המתחזקת היא עצמה גם בגרסתו של האח נידאל.

אשר לעילות מעצר, לא יכול להיות ספק בקיומה של מסוכנות כבדה מצד העורר כלפי הציבור, בהינתן מספר מעשי אינוס אכזריים, מלווים באלימות, שביצע לכאורה במתלוננת. נוכח האלימות החמורה והאכזריות שבעבירות המין בכפייה שביצע העורר לכאורה במתלוננת, קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית בעניינו, אשר כדי להפריכה עובר הנטל לשכמו לשכנע כי קימים טעמים המאיינים את מסוכנותו. הוא לא הצליח במשימה זו.

בית המשפט קמא ציין בצדק קיומה של עילת מעצר נוספת הסבה על חשש להימלטותו מהליכי המשפט וחשש לשיבוש הליכי משפט. הוא הוכרז, כזכור, כעבריין נמלט, ונעצר רק ב-12.12.05. הימנעותו מלהגיע לחקירת המשטרה אף שזומן בצווי מעצר, מצביעה על סיכון להימלטותו וחשש לסיכול תקינות ההליך המשפטי על ידו.

נסיבות מקרה זה הן קשות, ומעלות חשש ממשי לסיכון הציבור משחרורו של העורר, כמו גם חשש כי ישבש הליכים וימלט, ולפיכך אין זה מקרה ראוי לחלופת מעצר. לפיכך, אין גם מקום להורות על תסקיר מעצר בענין זה. באיזון בין שלום הציבור והגנה על שלום המתלוננת, כמו גם הגנה על תקינות ההליך השיפוטי כנגד עניינו של העורר במיצוי חירותו האישית, גובר במקרה זה השיקול הראשון. מקומו של העורר הוא בין סורג ובריח עד להכרעה בדינו, כדי להגן על הסביבה מעבריינותו. למותר להדגיש את המובן מאליו, כי כל אדם נברא בצלם, וראוי למלוא ההגנה על גופו, רוחו ופרטיותו, בלא שים לב לעיסוקו, באשר הוא.

הערר נדחה.