בש"פ 2805/00 אחמד סטאל נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.3.00 - מפי השופט א' טל - לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 40056/00.

1.ביום 20.2.2000, הוגש נגד העורר כתב אישום בת.פ. 40056/00 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז1977-), התפרצות לבנין שאינו מקום מגורים (עבירה לפי סעיף 407(א) לחוק העונשין), החזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין) והצתה (עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין).

2.בכתב האישום המקורי שלושה אישומים, המתייחסים לשלושה אירועים שונים. על-פי האישום הראשון, בתאריך 11.2.00 או בסמוך לכך קשר העורר קשר עם אחר לפרוץ לחנות תכשיטים בתל-אביב. מתוך כתב האישום עולה כי בלילה שבין ה11- ל12- בחודש פברואר 2000, התפרצו העורר וחברו לחנות התכשיטים, על מנת לבצע בה גניבה. במהלך הפריצה הם שברו והרסו את מנעולי התלייה שבפתח החנות ואת כספת החנות על-ידי כך שהתיכו את דלת הכספת. כתוצאה מהתכת דלת הכספת נגרמה שרפה בחנות. על-פי האישום השני ביום 23.4.99, פרץ העורר, יחד עם שותף לעבירה, לבית מרקחת בכפר סבא. הם שברו את דלת הכניסה וגנבו כסף בסך 220 ש"ח. מאוחר יותר באותו לילה, נתפס העורר כשבידיו ציוד המשמש בדרך כלל לשם פריצה. על-פי האישום השלישי נתפס העורר ביום 13.5.99 כשבידיו ציוד המשמש בדרך כלל לשם פריצה, בלא שהיה לו הסבר סביר לכך.

3.ביום 8.3.2000, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים (ב"ש 90388/00), בקשה אשר הוגשה בד בבד עם הגשת כתב האישום. בהחלטתו, בית המשפט התייחס בעיקר לאישום הראשון בכתב האישום, זאת מאחר "וב"כ [המדינה] הצהירה בפתח טיעוניה כי אלמלא התנהגותו של המשיב כמתואר באישום הראשון לא הייתה [המדינה] עותרת למעצרו עד תום ההליכים...". באשר לתשתית הראייתית לכאורה קבע בית המשפט כי "בידי [המדינה] ראיות לכאורה לרוב להוכחת אשמתו של [העורר]". הראיה המרכזית מצויה בעדותם של שני אזרחים, אשר חשו בתכונה חשודה בחנות התכשיטים והבחינו בעשן. כמו כן, הם עקבו אחר העורר ואחר שותפו לאחר עזיבתם של אלה את החנות וכניסתו של העורר למונית. העורר נעצר על-ידי המשטרה שעה שהיה במונית. בית המשפט קבע כי:

אין מחלוקת [שהעורר] הוא זה שנעצר בתוך המונית, ויש בעובדה שלפי הודעותיהם של צחי ויואב [שני האזרחים] הם נמצאו בקשר עין רצוף איתו החל מהיותו בתוך החנות ועד שנכנס למונית כדי להקים ראיות לכאורה נגדו בכל הקשור להתנהגותו בחנות, כמתואר באישום הראשון.

4.ראיה נוספת, עליה הסתמך בית המשפט, היא ממצאים שנמצאו על בגדי העורר, דוגמת חלקיקים כדוריים שאופיינים לתהליך התכת מתכת ואשר תאמו לחלקיקים שנלקחו מן הכספת, וכן ריח עשן חריף שעלה מחולצתו של העורר.

5.בית המשפט קמא קבע, כי התנהגותו של העורר בכל הקשור לאישום הראשון, אף בהתעלם מהאישומים השני והשלישי המיוחסים לו, כמו גם עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות רכוש, החזקת נשק וסמים, מלמדים על היותו מסוכן לרכוש הציבור. מאחר והעורר מבצע עבירות רכוש באופן שיטתי, כפי שעולה מגליון הרשעותיו הקודמות, יש בכך כדי לבסס יסוד סביר לחשש שהעורר מסכן את בטחון הציבור כקבוע בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

6.בית המשפט קבע עוד, כי בשל העובדה שלעורר מיוחסת באישום הראשון עבירת הצתה, אין מקום להורות על חלופת מעצר. לפיכך, הורה בית המשפט, כאמור, על מעצר עד לתום ההליכים.

7.בערר בפניי העלה בא-כוח העורר את הטענה כי לאחר החלטתו של בית המשפט קמא על מעצר עד תום ההליכים הופרדו אישומים שניים ושלושה מכתב האישום, כך שנשאר בו רק האישום הראשון. כתוצאה מכך, לא מתקיימת עוד, לטענתו, יסוד המסוכנות המחייבת מעצר. בא-כוח העורר הדגיש כי עבירת ההצתה המיוחסת לעורר היא שולית ונלווית לעבירה הראשית המיוחסת לו. מטרתו העיקרית של העורר הייתה פריצת הכספת ולא הצתת החנות. עובדה היא כי הנזק שנגרם לחנות כתוצאה מהשריפה הוא קטן למדי. כן טען בא-כוח העורר כי התברר שאין מאסר על תנאי בר-הפעלה עומד כנגד העורר.

8.בא-כוח העורר חזר על בקשתו כי בית המשפט יורה על חלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" מלא במוסד לגמילה מסמים בעיר יפו, או לחלופין על "מעצר בית" מוחלט.

9.מנגד, הצביעה באת-כוח המדינה על עברו הפלילי המכביד של העורר. באשר להצתה, היא ציינה כי בעבירת ההצתה לא נדרשת כוונה פלילית מיוחדת, אלא די במודעות. כן ציינה, כי החנות שוכנת בבית מגורים, כשמעליה מתגוררות מספר משפחות. יש בכך כדי להצביע על עוצמת הסכנה שנוצרה עקב ההצתה.

10.לאחר שמיעת טיעוני בעלי הדין ועיון בחומר המצוי בתיק, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. בפועל, בית המשפט ביסס את החלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים על האישום הראשון. ואמנם, איני רואה בהפרדת האישומים שניים ושלושה מכתב אישום זה משום גריעה כלשהי מקיומה של עילת המעצר כנגד העורר. העבירות המיוחסות לו באישום הראשון חמורות הן, ויש בהן - במיוחד על רקע עברו הפלילי המכביד - יסוד סביר לחשש כי העורר מסכן את בטחון הציבור. כן לא מצאתי יסוד סביר להתערבות במסקנתו של בית המשפט קמא, כי בנסיבות המקרה לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופת מעצר.

אי לכך, הערר נדחה.