בש"פ 2819/00 ריאד ג'בארה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 30.3.00, מפי השופט צ' הרטל, לפיה יש לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 40049/00.

1.ביום 16.2.00 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום בת.פ. 40049/00, נגד העוררים ונגד נאשם נוסף, חוסאם עווידה (להלן - הנאשם הנוסף). כתב האישום מייחס לעוררים שבע עבירות של גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, התשל"ז1977-), חמש עבירות של סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין) ושתי עבירות של סחר ברכב גנוב (עבירה לפי סעיף 413יא לחוק העונשין). לנאשם הנוסף מיוחסת עבירה אחת של סחיטה באיומים, שבוצעה ביחד עם העוררים. בצמוד לכתב האישום ובאותו מועד, הוגשה לבית המשפט בקשה למעצר עד לתום ההליכים (ב"ש 90343/00).

2.על פי כתב האישום, בשבעה מועדים שונים, בתקופה שבין 13.12.99 ובין 24.1.00, גנבו העוררים רכבים השייכים לחברה להשכרת רכב (להלן - החברה). בתמורה להשבת הרכבים לחברה דרשו העוררים מבעל החברה סכומי כסף שונים. דרישותיהם הועברו לבעל החברה על ידי אחד, באסם מנסור, ששימש כמתווך. מאחר והרכבים לא היו מבוטחים בביטוח מקיף, נעתר בעל החברה לשלם סכומי כסף שונים בתמורה להשבת הרכבים. בשניים מן המקרים, לאחר שנסיונות העוררים ליצור קשר עם בעל החברה נכשלו, מכרו העוררים את הרכבים הגנובים לאחרים. לאחר גניבת הרכב השביעי מן החברה על ידי העוררים, ביקש בעל החברה להיפגש עמהם. באמצעות הנאשם הנוסף תואמה פגישה בין בעל החברה לבין העוררים בבית קפה בטירה. במהלך פגישה זו דרשו העוררים מבעל החברה סכום כסף בסך של 100,000 ש"ח, בתמורה להפסקת גניבה של רכבים מן החברה. בעל החברה ניאות לשלם באותו מעמד 4,000 ש"ח בלבד. בתום הפגישה נעצרו העוררים על-ידי המשטרה.

3.ביום 24.2.00 שוחרר הנאשם הנוסף, על ידי בית המשפט ל"מעצר בית" חלקי וזאת בהסכמת המשיבה. ביום 30.3.00 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. בית המשפט ערך ניתוח מפורט של הראיות ומצא כי קימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העוררים. הראיות העיקריות עליהן הסתמך הן: שיחות טלפון, הקלטת המפגש בין בעל החברה לבין העוררים ועדותו של המתווך, באסם מנסור, שתיווך ב"עיסקאות" העברת הרכבים לבעל החברה. ביחס לגרסאות העוררים קבע בית המשפט, כי "קיימות סתירות מהותיות בגירסאות [העוררים] עצמם כעולה מהודעותיהם".

4.על יסוד תשתית ראייתית לכאורה זו, מצא בית המשפט כי קיימת עילת מעצר נגד העוררים בשל מסוכנותם ועל כך הוא אומר:

העבירות של סחיטה באיומים והעבירות הקשורות להן (גניבות הרכבים), נסיבות ביצוען, הקיפן הרב והשיטה המתוחכמת לביצוען, יחד עם עברם הפלילי של [העוררים] המלמד על מסוכנותם, מעידים חד-משמעית, כי שחרורם עלול לסכן את שלום הציבור.

5.בבוחנו את האפשרות של קביעת חלופת מעצר הגיע בית המשפט למסקנה כי אפשרות זו איננה קיימת. בהנמקתו הסתמך בית המשפט קמא על החלטת בית משפט זה בבש"פ 6158/99 מדינת ישראל נ' אמיר אליהו ואח', מפי חברי השופט ת' אור, בו נקבע:

...עבירות הקשורות בגניבת רכב כעיסוק עברייני מקימות עילה למעצר עד תום ההליכים... מסקנתי היא, על כן, ששחרור המשיבים מהמעצר מהווה סיכון לציבור אשר הצדיק את מעצרם עד תום ההליכים, ללא שחרור בערבות, אף לא בתנאי מעצר בית מלא.

6.טענה נוספת אותה טען ב"כ העוררים נוגעת לאפליה בין השותף לעבירה, חוסאם, ששוחרר ל"מעצר בית" כאמור, לבין העוררים. בית המשפט קמא לא קיבל את טענת האפליה. בהקשר זה מצא בית המשפט כי מעמדם אינו שווה. לחוסאם מיוחס בכתב האישום אישום אחד בלבד, בעוד אשר לעוררים מיוחסים שבעה אישומים. עברם הפלילי המכביד של העוררים, ביחד עם המספר הרב של האישומים המובאים בכתב האישום, מצדיקים, לדעת בית המשפט, את ההבחנה ביניהם, הבחנה השוללת את טענת האפליה.

7.בערר לפניי חוזר ב"כ העוררים על הטענה של היעדר תשתית ראייתית לכאורה נגד העוררים. לטענתו, מחומר הראיות לא עולה כי העוררים הם אשר גנבו את הרכב. יש רגליים לסברה כי חוסאם עווידה ובאסם מנסור, שתיווכו בין בעל החברה לבין העוררים, הם הם העומדים מאחורי גניבות הרכבים. גרסת ההגנה היא, אפוא, כי המתווכים הם העבריינים העיקריים בגניבת הרכבים, והם אשר זממו להעליל על העוררים כדי להרחיק עצמם מן העבירות. כתמיכה לגרסתה מציין הסניגור את העובדה כי על פי האישום השישי מסר באסם מנסור למתלונן פרטים מוכמנים, עובדה המצביעה על כך כי הוא היה מעורב בגניבה עצמה. הסניגור גם עמד על כך שנגד באסם מנסור הוגש כתב אישום בפרשה אחרת, דבר המצביע, לטענתו, על אופיו הפלילי.

8.ב"כ העוררים חוזר גם על טענת האפליה בין העוררים לבין הנאשם הנוסף. לשיטתו, לא היה מקום להבחין בין העוררים לבין הנאשם הנוסף, שכן גם לאחרון עבר פלילי מכביד, עובדה אשר לא מנעה את שחרורו ל"מעצר בית".

9.מנגד גורסת באת-כוח המדינה כי בחומר הראיות ניתן למצוא בסיס איתן לאישומים המיוחסים לעוררים. באשר לטענת האפליה, מציינת באת-כוח המדינה כי תפקידם של העוררים במסכת גניבות הרכבים השיטתית שונה מתפקידו של הנאשם הנוסף. העוררים מואשמים בגניבות הרכבים בשבעה אישומים שונים, בעוד שהנאשם הנוסף מואשם בתיווך של "עסקה" אחת להחזרת הרכב לבעליו.

10.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. מחומר הראיות עולה לכאורה, כי העוררים מהווים מבצעים עיקריים בשבעת האישומים המיוחסים להם. כפי שקבע בית המשפט קמא, גרסאותיהם בנוגע לאירועים השונים מלאות סתירות. כמו כן, העוררים לא הצליחו לתת הסבר סביר בנוגע לפריטים השונים שנתפסו בחזקתם ואשר מקורם ברכבים הגנובים. המסקנה היא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתם של העוררים. כידוע, אין בית משפט הדן בתשתית הראייתית לצורך מעצר עד תום ההליכים שוקל את מהימנות הראיות, תפקיד המופקד בידי בית המשפט הדן באישומים לגופו של עניין.

11.כמו כן לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא כי קיימת עילת מעצר נגד העוררים. כפי שעמד חברי השופט ת' אור בבש"פ 6158/99 הנזכר, עבירות הקשורות לגניבת רכב כעיסוק עברייני מקימות עילת מעצר. בנוסף מתקיימת בנסיבות המקרה הנדון עילת מעצר בשל חשש להימלטות העוררים, שכן על-פי עדות השוטרים, ניסו העוררים לברוח בשעת מעצרם תוך יצירת סיכון לפגיעה בשוטרים. כן מתברר על פי הקלטות, כי נעשה נסיון לתיאום עדויות. לפיכך, קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט. כל אלו מקימים עילת מעצר כנדרש על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

12.באשר לחלופת מעצר, נסיבות ביצוע העבירה וכן עברם הפלילי של שני העוררים, הכולל הרשעות בגין עבירות רכב, שוללים את האפשרות להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה.

התוצאה היא כי הערר של שני העוררים נדחה.