בש"פ 2820/00 ניסן איסמאילוב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - מפי השופט צ' הרטל - לפיה נדחתה בקשה לעיון חוזר במעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בתפ"ח 40408/99.

1.נגד ארבעת העוררים ונגד נאשם נוסף הוגש בנובמבר 1999 כתב אישום מקורי, המייחס לעוררים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ולכל הנאשמים חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, כליאת שווא ותקיפה בנסיבות מחמירות. לעורר 1 יוחסה גם עבירה של הדחה בחקירה. על פי הנטען בכתב האישום, חטפו העוררים את המתלונן רפאל צ'ניאקוב, אשר היה חייב כספים לעורר 2 ולקרובת משפחה של חלק מהעוררים, הכניסו אותו בכוח לרכבם, והכו אותו באגרופים. העוררים הביאו את המתלונן לביתו של עורר 4, כבלו אותו באזיקים לעמוד בתוך הבית ודרשו ממנו, תוך איומי סכין, כי יתקשר לאמו ויורה לה להכין 10,000 דולר עבורם. העוררים 2 ו3- יצאו לבית אימו של המתלונן כדי לקחת את הכסף, אך נעצרו על-ידי שוטרים שארבו להם. העורר 1 איים על המתלונן כי ירצח אותו אם יתברר שחבריו נעצרו על-ידי המשטרה ובהמשך הורה לו לומר למשטרה כי אינו מסוכסך עם העוררים.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים.

העוררים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה נגדם, והדיון נסב סביב מסוכנותם של העוררים. ביום 30.11.99 נענה בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הנאשם הנוסף שוחרר ל"מעצר בית" מלא בהשגחת אשתו.

3.ערר שהגישו העוררים לבית משפט זה נדחה על-ידי חברתי השופטת ד' ביניש ביום 18.1.2000. השופטת ד' ביניש ציינה כי "עיקר הסכנה הנשקפת מן העוררים היא למתלונן ולאמו" ולא השתכנעה כי קיימת חלופת מעצר מתאימה, אשר לא תסכל את האפשרות לניהול המשפט ולהבטחת עדותם של המתלונן ושל אמו. עם זאת היא ציינה כי "מן הראוי היה כי ייעשה כל מאמץ למצוא תאריך לשמיעת עדותו של המתלונן ולאחריה ניתן יהיה לשקול מחדש אם יש מקום להמשך מעצרם של העוררים".

4.ביום 26.3.00 הושגה עסקת טיעון במשפטם של העוררים, לפיה תוקן כתב האישום וחמשת הנאשמים הודו בכתב האישום המתוקן. בכתב האישום המתוקן נמחקה עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, המיוחסת לכל הנאשמים. כן נמחקו עבירת ההדחה בחקירה שיוחסה לעורר 1 ועבירת החטיפה לשם סחיטה שיוחסה לנאשם הנוסף. בית המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ע' מודריק, הרשיע את החמישה על-פי הודאתם וקבע את הדיון בגזר הדין ליום 31.5.00, לאחר שיוכנו תסקירי מבחן ביחס לכל אחד מהנאשמים.

5.בעקבות עסקת הטיעון פנו העוררים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לעיון חוזר במעצרם עד תום ההליכים. השופט צ' הרטל, אשר דן בבקשה ביום 9.4.2000, סרב להענות לה בנימוק הבא:

הענות לבקשתם של [העוררים] ואפילו לבקשתם המצומצמת, משמעות החלטה מעין זו, לטעמי, הינה התערבות בהליך שיפוטי קיים המתנהל בפני כבוד השופט מודריק. הודאה והרשעה בכתב האישום המתוקן, תגרור בעקבותיה בדרך הטבע גזירת דינם של חמשת המבקשים, אשר אין בדעתי להתערב בכך אפילו לא בעקיפין. המצב היה שונה לו הייתי נדרש למתן החלטה באשר למעצרם של כל המבקשים לאור כתב אישום מתוקן כפי שהוצג בפני היום, אך המצב איננו כך.

6.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. באי-כוח העוררים טוענים כי נימוקו של בית המשפט קמא אינו יכול לעמוד מבחינה משפטית שכן שחרור העוררים אינו התערבות בהליך משפטי. בית המשפט טעה, לטענתם, גם בכך שלא פעל לפי ההנחיה שבהחלטת השופטת ד' ביניש. באי-כוח העוררים גורסים כי עסקת הטיעון מייתרת את הצורך בעדותם של המתלונן ושל אימו ומכאן שאין מניעה לשחרר את העוררים ממעצרם. באי-כוח העוררים מדגישים שהמעצר אינו מפרעה על חשבון העונש שעשוי להיגזר על העוררים.

7.באת-כוח המדינה טוענת, מצידה, כי גם כתב האישום המתוקן, הכולל מעשים של סחיטה בכוח ובאיומים, מקים חזקת מסוכנות. לטענתה, המסוכנות, הנשקפת מן העוררים למתלונן ולאמו, לא חלפה עם תיקון כתב האישום וההרשעה. המתלונן אמנם אינו שוהה כעת בישראל, אך לא ידוע האם עזב את הארץ זמנית או באופן קבוע. על כל פנים, אמו של המתלונן נמצאת בארץ. לדבריה, המתלונן עזב את הארץ בשל חשש לחייו. באת-כוח התביעה ציינה כי הכסף שיצר את הסכסוך בין העוררים למתלונן טרם שולם.

8.העוררים צודקים בטענתם כי החלטת בית המשפט קמא אינה תואמת את הדרישות של הוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- להמשך המעצר וגם המדינה אינה חולקת על כך. אין ספק כי גם לאחר שלב ההרשעה, שאלת המעצר עד תום ההליכים, דהיינו עד גזר הדין, חייבת להיבחן לפי המבחנים שבסעיף 21 לחוק המעצרים. על בית המשפט, הנדרש לשאלת המעצר בשלב זה, לבחון האם מתקיימת אחת מעילות המעצר, כגון חשש לשיבוש הליכי משפט, מסוכנות, או התחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר וזאת על רקע הנסיבות החדשות שיוצרת ההרשעה. אין ספק כי ההרשעה, כשלעצמה, אינה עילה למעצר עד תום ההליכים, אך יש לה מקום במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט בקביעתו האם מתקיימת עילת מעצר והאם ניתן לשחרר בחלופת מעצר.

9.עילות המעצר הרלוונטיות בענייננו הן החשש מהתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק) ומסוכנות (סעיפים 21(א)(1)(ב),(ג) לחוק). ההרשעה מפחיתה את החשש של שיבוש הליכי משפט על-ידי נסיון להשפיע על המתלונן ועל אמו, שכן אין עוד צורך בעדותם, וזאת בדומה לעמדתה של חברתי השופטת ד' ביניש. עם זאת, ההרשעה טומנת בחובה סיכונים חדשים כלפי המתלונן ואמו, שכן העוררים, שהורשעו בדינם, עלולים לנהוג באלימות כלפיהם כנקמה על הכרעת הדין המרשיעה. על רקע טיב העבירות, קיים גם חשש להתחמקות העוררים בשל אימת הדין. סיכונים חדשים אלה לא היו, כמובן, בפני השופטת ד' ביניש, אשר החלטתה ניתנה בטרם ההרשעה.

10.יצוין, כי בשל התנהגותם של העוררים כלפי המתלונן ואמו בעבר (התנהגות בה הם מודים כיום), שכללה שימוש בכוח והשמעת איומים קשים כלפי המתלונן, קיים יסוד סביר לחשש ששחרור העוררים יסכן את בטחונו של המתלונן ושל אמו. לא השתכנעתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר. העובדה שהמתלונן שוהה כעת מחוץ לישראל אינה מפחיתה את החשש לבטחונו, שכן, כאמור, אין לדעת מתי יחליט לשוב ארצה. כאמור, קיים גם חשש להתחמקות העוררים בשל אימת הדין.

אי לכך, הערר נדחה.