בש"פ 2833/03 אלי ביטון נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בשל עבירות של התפרצות וגניבה, תקיפה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה. על-פי האמור בכתב האישום, התפרץ העורר למחסן השייך למתלונן וגנב ממנו טרקטורון, ששייך אף הוא למתלונן. הטרקטורון הגנוב הועבר על-ידי העורר לחוות סוסים. באותו ערב, הגיעו המתלונן ושניים מחבריו לחוות הסוסים על מנת להשיב לידיהם את הטרקטורון. העורר, ששהה במקום, כך על פי כתב האישום, תקף את המתלונן ואת חבריו. תחילה הכה את חבריו של המתלונן באמצעות מוט. אחר-כך עבר להכות באמצעות המוט את המתלונן. על-פי הנטען, הוא הכה את המתלונן למשך זמן ממושך מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. ידו של המתלונן נשברה בשל המכות. בעקבות השתלשלות האירועים המתוארת, הגיעו המתלונן בצוותא עם אביו ועם אחד משני החברים שהותקפו על-ידי העורר אל תחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה נגד העורר. העורר – כפי שעולה מדבריו של אחד הנתקפים - איים על אביו של המתלונן כי ירצח את בנו אם תימסר התלונה.

2.בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום משפטו. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה התומכת באשמות המיוחסות לעורר. בין היתר, הסתמך בית המשפט על עדויותיהם של שלושת הנתקפים. השלושה אמנם ממאנים לשתף פעולה עם המשטרה, אך דבריהם הוקלטו ותומללו, והם מאששים - כך נקבע - את המעשים המיוחסים לעורר. בין היתר עולה מהעדויות, כך נאמר, כי העורר הכה את השלושה באמצעות מקל או באמצעות כלי אחר, וכי ידו של המתלונן נשברה בשל החבטות הרבות שספג. בית המשפט הסתמך גם על תמליל הקלטה של חקירה שנערכה לעורר, שממנו עולה שהעורר הודה כי "הרים ידיים" על המתלונן. המעשים המיוחסים לעורר מלמדים, כך נקבע, על אלימותו ועל מסוכנותו לשלום הציבור והם מקימים, פסקה הערכאה דלמטה, עילת מעצר. לבסוף קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר.

על החלטתו של בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים, משיג העורר לפניי. לטענתו, אין ראיות לכאורה הקשורות אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. גרסת עדי התביעה, לפיה העורר תקף והכה אותם מכות קשות, אינה מתיישבת - כך הוא טוען - עם העובדה שהצליחו להשיב את הטרקטורון לידיהם. העורר גם מכחיש כי הודה, במהלך חקירת המשטרה, כי תקף את המתלונן. לבסוף טוען העורר כי אבי המתלונן מכחיש כי העורר איים כי ירצח את בנו אם תוגש התלונה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת תיק החקירה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בדין קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את הנאשם לאישומים המפורטים בכתב האישום. עדויותיהן של המתלונן ושל שני חבריו; דבריו של העורר עצמו בחקירת המשטרה, מהם אכן עולה כי העורר היכה את המתלונן ואת חבריו; החבלות שנגרמו לעורר; והאיומים על חייו של המתלונן - כל אלה מספקים את התשתית הראייתית הדרושה למעצרו של העורר. תשתית ראייתית זו לא נתערערה. המעשים המיוחסים לעורר מקימים גם, ללא כל ספק, עילת מעצר. מסוכנותו הרבה של העורר - לנתקפים ולציבור כולו - נלמדת מאופיים האלים של המעשים. העורר לא היסס, לכאורה, להשתמש בנשק קר על מנת להכות את המתלונן במשך זמן רב ולהסב לו חבלה. זאת, לאחר שתקף קודם לכן את חבריו של המתלונן. לכך יש לצרף את עברו הפלילי העשיר, הכולל, בין השאר, מעשים הנושאים אופי אלים. האיום שהשמיע, לכאורה, העורר כלפי אביו של המתלונן וסירובם של הנתקפים ושל אבי המתלונן לשתף פעולה עם המשטרה מעוררים גם חשש של ממש מפני שיבושם של הליכי המשפט, באם לא יושם העורר במעצר. בנסיבות אלה, ברור גם כי אין מקום לבחור בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.