בש"פ 2833/10 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' סטולר ) בעמ"ת 46251-03-10 מיום 12.4.2010, בה בוטלה החלטת בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ד' שוהם ) במ"ת 10049-01-10 מיום 25.3.2010 לפיה שוחרר העורר ללא תנאים מגבילים ממעצר הבית שבו שהה.

עובדות והליכים קודמים

1.

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של מעשים מגונים בקטינים שטרם מלאו להם 14 שנה [לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977

(להלן: חוק העונשין )].

כפי שמפורט בכתב האישום, החל משנת 1999 ועד לשנת 2006 (להלן: התקופה הרלוונטית ) שימש העורר כשמטרף לילדים בגילאים שונים שבין גיל שנתיים לגיל 12 שהתגוררו בשכנות לו. במועדים שונים במהלך התקופה הרלוונטית נהג העורר לבצע בחלק מבין אותם ילדים עליהם שמר מעשים מגונים בעת שישנו, בכך שהפשיל את בגדיהם, נגע באברי מינם וביצע בהם מין אוראלי.

מפאת הרלוונטיות לטענות הצדדים בהליך זה, יצויין כי בעוד שמרבית המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום נעשו עד שנת 2001, האישום החמישי בכתב האישום מייחס לעורר מעשים אשר נעשו "במספר הזדמנויות בתקופה הרלוונטית, במועדים שאינם ידועים במדוייק למאשימה".

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית משפט השלום ברמלה בקשה להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 26.1.2010 קבע כבוד השופט ד' שוהם כי יש לשחרר את העורר ממעצר ללא תנאים מגבילים, למעט התנאים הכספיים אשר יבטיחו את התייצבותו. בית משפט השלום הגיע למסקנה כי בתיק קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מופחתת שכן כתב האישום מבוסס כולו על הודעותיו של העורר במשטרה ובמקומות נוספים (כאשר מאוחר יותר חזר בו העורר מהודאתו) ולא נמצאו ראיות המאמתות את הדברים שאמר העורר. בית משפט השלום קבע כי מן המשיב לא נשקפת מסוכנות ונימק זאת בפרק הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים ובכך שגורמי הצבא היו מודעים לדברים אך לא מיהרו לשחרר את העורר מתפקידו.

המשיבה הגישה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז על החלטתו האמורה של בית משפט השלום. ביום 28.1.2010 החליטה כבוד השופט ק' רג'יניאנו כי יש לקבל את הערר והורתה על הארכת תנאי מעצר הבית בהם היה נתון העורר עובר להגשת כתב האישום, באופן שהעורר ישהה במעצר בית בביתו ברעות עד להחלטה אחרת. בית המשפט המחוזי התיר את יציאתו של העורר ללימודים באוניברסיטה בימים ובשעות מוגדרים ובכפוף לפיקוח. כמו כן, הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר וביקש כי שירות המבחן יחווה דעתו בעניין מסוכנותו של העורר והאם ניתן לאיין מסוכנות זו באופן שיוקלו תנאי מעצר הבית.

ביום 7.3.2010 התקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, שבו קבע שירות המבחן שאין ביכולתו לשלול הפחתה ברמת הסיכון הנשקפת מן העורר לביצוע עבירות מין כלפי קטינים ולפיכך אין הוא בא בהמלצה להסיר את התנאים המגבילים החלים עליו. ביום 9.3.2010 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הקלת תנאי מעצר הבית של העורר והרחבת האפשרות של העורר לצאת בפיקוח (להלן: ההסכמה הדיונית ). הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה בבית משפט השלום. במקביל, פנה העורר לטיפול אצל פסיכיאטר (ד"ר רזניק) אשר כתב לבא כוחו של העורר, עו"ד אלי כהן, כי הוא איננו סבור שהמשיב מסוכן וכי יש לשחררו ממעצר בית.

ביום 22.3.2010 הגיש אחד מבאי כוחו הנוספים של העורר, עו"ד אסף כהן, בקשה לקיים דיון דחוף בבית משפט השלום, שעניינה ביטול ההסכמה שהושגה וביטול כל התנאים המגבילים. בהחלטתו מיום 25.3.2010 הורה בית משפט השלום (כבוד השופט שוהם ) על ביטול כל התנאים המגבילים שהוטלו על העורר, למעט התנאים שיבטיחו את התייצבותו להליכים. בית משפט השלום נימק את החלטתו בקיומן של נסיבות חדשות שלטעמו היה בהן כדי להצביע על הפחתת המסוכנות הנובעת מן העורר, ביניהן: העובדה כי העורר פנה לטיפול פסיכיאטרי וכי הפסיכיאטר כתב לבא כוחו כי אינו סבור כי העורר מסוכן; העובדה שתסקיר שירות המבחן יוצא מנקודת הנחה כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו עד שנת 2006 בעוד שהאירוע האחרון המתואר בכתב האישום הינו משנת 2001, אז היה העורר עדיין קטין; העובדה כי במשך שמונה שנים ויותר לא חזר העורר על המעשים אותם ביצע בעודו קטין והעובדה כי חלפה חצי שנה מאז שוחרר ובמהלך התקופה שלאחר שחרורו הוכיח כי הוא ראוי לאמון שנתן בו בית המשפט. בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי על אף העובדה שהצדדים הגיע להסכמה, משקלם של הטעמים שמנה גובר על ההסכמה.

על החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. המשיבה טענה כי שגה בית משפט השלום בכך שהסכים, למעשה, לבקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 12.4.2010 כי "נדמה כי ביה"ש המחוזי לא הפנים את החלטתה של כב' השופטת רג'יניאנו

אשר הפכה את החלטתו". בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום טעה כאשר סבר כי שירות המבחן התקשה לגבש עמדה בעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי שירות המבחן לא יכול היה לשלול הפחתה ברמת המסוכנות הנשקפת מן העורר ולכן המליץ שלא להסיר את התנאים המגבילים. בית המשפט המחוזי ציין כי בית משפט השלום "נטל לעצמו את החירות לקבוע בניגוד לקביעת שירות המבחן שלא נשקפת מסוכנות מהמשיב (בהליך זה, העורר – י.ד) וזאת מתוך עובדות כתב האישום". בהקשר זה, אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה לפיה בכתב האישום, ובאישום החמישי בפרט, מתוארים אירועים שבוצעו גם בשנת 2006 ולכן אין מדובר במצב שבו המעשה האחרון שנטען שבוצע היה בשנת 2001. בשולי הדברים התייחס בית המשפט המחוזי להצהרתו של עו"ד אסף כהן כאילו עו"ד אלי כהן (אשר הגיע עם המשיבה להסכמה מיום 9.3.2010) שלח אל המשיבה את הבקשה לעיון חוזר מיום 22.3.2010. בית המשפט המחוזי קבע כי בניגוד לנאמר על ידי עו"ד אסף כהן, עו"ד אלי כהן לא העביר את הבקשה בעצמו למשיבה וכי "הדברים שנאמרו אינם מדויקים וזאת בלשון המעטה ומוטב להם שלא נאמרו משנאמרו". לנוכח כל האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערר וביטל את החלטת בית משפט השלום והחיל על העורר את התנאים הקבועים בהסכמה מיום 9.3.2010.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

3 .

העורר – באמצעות באי כוחו, עו"ד ששון בר-עוז ואסף כהן – טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ביטל את החלטת בית משפט השלום.

העורר מציין כי כבר בפתח הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי הופיע עו"ד אלי כהן וטען כי הבקשה שהוגשה ביום 22.3.2010 הוגשה בידיעתו.

4.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי כאשר פירש את התסקיר לחומרא ולא לקולא לנוכח עמימות התסקיר.

העורר טוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי בית משפט השלום נטל לעצמו את החירות לקבוע בניגוד לשירות המבחן שלא נשקפת מסוכנות מהעורר

וזאת מתוך עובדות כתב האישום. העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר אימץ את עמדות המדינה תוך הישענות על כתב האישום, לפיו האירועים בוצעו בשנת 2006. העורר מסביר כי עמדת המשיבה היא שהאישום החמישי מייחס לעורר מעשה גם בשנת 2006, למרות ששנה זו אינה נזכרת באישום החמישי כלל אלא נאמר כי המעשים נעשו "בתקופה הרלוונטית". לטענת העורר, באישום החמישי נאמר גם כי המעשים נעשו "במועדים שאינם ידועים במדוייק למאשימה" ומכאן יש ללמוד כי ייתכן שהמעשים המיוחסים לעורר על פי אישום זה אירעו בשנת 1999. העורר טוען כי אם אין ביכולתו של כתב האישום לייחס לעורר בוודאות מעשה משנת 2006, צדק בית משפט השלום כשקבע כי מיוחסים לעורר מעשים עד שנת 2001 בלבד (כשעוד היה קטין) וכי העובדה שעברו מאז תשע שנים ללא כל חשד כלפי העורר מעידה על העדר מסוכנות. זאת ועוד, העורר טוען כי גם אם ניתן היה לפרש את האישום החמישי כמייחס לעורר מעשים שנעשו בשנת 2006 עדיין היה בטיעון זה משום הטעייה, שכם המעשים המיוחסים לעורר באישום החמישי הם זניחים לגמרי.

5.

העורר טוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כשנשען על החלטת כבוד השופטת רג'יניאנו אשר קבעה כי קיימות ראיות לכאורה לנוכח הודאתו של העורר במעשים המיוחסים לו.

לטענת העורר, החקירה בעניינו לא החלה כתוצאה מתלונה שהוגשה נגדו אלא על יסוד דברים שהוא אמר למפקדו ביוזמתו. העורר מציין כי גם לאחר שהחקירה החלה ועד היום לא הוגשה נגדו כל תלונה. לטענת העורר, עיון בחומר החקירה יגלה שלמרות כל מאמצי החוקרים לקבל תימוכין למיוחס לעורר בדברי העדים המוזכרים בכתב האישום, אף אחד מהם לא אמר דבר שיש בו כדי לאשש את המיוחס לעורר בכתב האישום, ואף להיפך. מחקירות העדים, לרבות אביו של הילד שעל פי האישום הרביעי אמר לעורר "מה אתה עושה לי", עולה שלפחות חלק גדול מהמיוחס לעורר על פי דבריו לא סביר שאירע. לטענת העורר, אין אמת בדברים שאמר והוא אמר את הדברים למפקדו כדי שיוכל להשתחרר מהתחייבותו כלפי הצבא לשרת מספר שנים נוספות. העורר טוען כי לאחר שהדברים הועברו למשטרה, הופעלו נגדו תרגילי חקירה בלתי הוגנים כדי לגרום לו לחזור על הדברים גם בפני חוקרי המשטרה.

העורר חוזר על טענתו לפיה מדובר במעשים שביצועם מיוחס לו כאשר היה נער צעיר ומאז ביצוע המעשים המיוחסים עברו תשע שנים בהן לא נמצא דופי בהתנהגותו. העורר טוען עוד כי גם לו נעשו מעשים אלו, הם לא גרמו שום נזק ל"קורבנות" שכן אלו לא ידעו כלל על ביצוע המעשים.

6.

העורר מדגיש כי עד למעצרו היה קצין מצטיין בצה"ל

וזכה לשבחים ולהערכה ממפקדיו.

העורר טוען כי הוא מנסה לשקם את חייו לאור הטראומה אותה חווה וכי הישארותו בתנאי מעצר בפיקוח מונעים ממנו וממשפחתו את היכולת לחיות חיי שיגרה. העורר גם מציין כי החל בהליך שיקומי טיפולי בפני פסיכיאטר מומחה.

7.

לנוכח כל האמור, טוען העורר כי החלטת בית משפט השלום בעניינו הייתה סבירה ביותר. לפיכך, העורר מבקש מבית משפט זה לקבל את הערר ולהורות על שחרורו מכל המגבלות והתנאים למעט תנאים להבטחת התייצבותו, שכן ההליך המשפטי בעניינו עלול להימשך זמן רב. בא כוח העורר, עו"ד בר-עוז, ביקש בדיון שנערך לפניי כי גם אם יוחלט להשאיר את העורר במעצר בית מלבד שעות היציאה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שיתאפשר לעורר לצאת ללא פיקוח הוריו.

טענות המשיבה

8.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אושרה פטל – טוענת כי הודעת הערר מתייחסת להחלטתה של כבוד השופטת רג'יניאנו ומתעלמת מהליכים נוספים שאירעו בתיק מאז אותה החלטה לרבות ההסכמה הדיונית שהושגה, הבקשה לעיון חוזר שהוגשה לאחר שאותה הסכמה קיבלה תוקף של החלטה והחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעקבות אותה בקשה.

יתרה מכך, באת כוח המשיבה ציינה כי לא הוגש ערר על קביעתה של כבוד השופטת רג'יניאנו לפיה עוצמת הראיות לכאורה בתיק מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. באת כוח המשיבה התייחסה בכל זאת לטענותיו של העורר ביחס לראיות לכאורה וציינה כי הגירסה לפיה העורר בדה מליבו את העובדות המתוארות בכתב האישום ניתנה ביום 25.11.2009, לאחר שהעורר כבר מסר הודעה מפורטת במשטרה. באת כוח המשיבה טענה כי להודאתו של העורר ניתן למצוא בחומר הראיות תוספת ראייתית מסוג "דבר מה" וכי כך ציינה גם כבוד השופטת רג'יניאנו בהחלטתה, על אף שלא פירטה. באת כוח המשיבה הסבירה כי אותו "דבר מה" נעוץ בכך שהודעותיו של העורר מצביעות על כך שאכן עבד בשמרטפות אצל אותם ילדים אשר הוזכרו על ידו. כך למשל, הפנתה באת כוח המשיבה לעמוד 3 להודעת העורר מיום 19.11.2009, שם מזכיר העורר תינוקת מסויימת ש"עשתה פרצוף של לא מרוצה" כאשר נגע באיבר מינה

וילד ששאל "מה אתה עושה" כשהעורר חיכך את איבר מינו בישבנו. כמו כן, ציינה באת כוח המשיבה כי בעוד שהעורר טען בגרסתו המאוחרת כי רצה להשתחרר מן הצבא, הרי שמפקדו טען שהעורר היה מתוסכל מאי קידומו בצבא.

לעניין משך ביצוע המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, טוענת המשיבה כי כתב האישום מנוסח באופן שמגדיר את התקופה הרלוונטית ככזו המסתיימת בשנת 2006 וכי גם מחומר הראיות עולה כי האירועים נמשכו עד שנת 2006.

9.

באת כוח המשיבה טענה כי הבקשה אשר הוגשה מטעם העורר לבית משפט השלום ביום 22.3.2010 הייתה למעשה בקשה לעיון חוזר שלא הייתה לה כל הצדקה, היות שלא נתקיימו במקרה זה התנאים המצדיקים עיון חוזר (חלוף זמן או שינוי בנסיבות). יתרה מכך, באת כוח המשיבה טענה כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב, בהתעלמה מהסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של החלטה ביום 9.3.2010. לגופו של עניין, ציינה באת כוח המשיבה כי התנאים שנקבעו בהסכמה נוחים למדי ומאפשרים לעורר לצאת לשעות רבות הן לצורך לימודים והן לצורך התאווררות.

10.

לטענת המשיבה, המסוכנות הנשקפת מן העורר נלמדת הן מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום והן מדבריו אודות משיכתו לילדים קטנים. באת כוח המשיבה הדגישה כי אמנם אין המשיבה טוענת שדובר במסוכנות כה גבוהה עד שאף חלופת מעצר אינה יכולה לאיינה, אולם עדיין קיימת הצדקה להטלת מגבלות מסויימות על העורר.

באת כוח המשיבה הפנתה לתסקיר המבחן וטענה כי שירות המבחן התקשה אמנם להעריך את הסיכון הנשקף מן העורר אך הוא גם לא הצביע על הפחתת המסוכנות ולכן לא המליץ על הסרת התנאים המגבילים. באת כוח המשיבה ציינה כי מן התסקיר עולה כי העורר "לא ביטא תחושת זעזוע מול האירועים עליהם סיפר בחקירתו" וטענה כי גם בכך יש להצביע על מסוכנות.

לנוכח כל האמור, טוענת המשיבה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה ראויה ומידתית וכי אין מקום להתערב בה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי ועיינתי בחומר החקירה שהוגש על ידי באת כוח המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

12.

ראשית, אכן מתעוררות שאלות באשר לאופן ניהול ההליך על ידי באי כוחו של העורר. בתחילה הושגה הסכמה דיונית מול המשיבה וזו אף קיבלה תוקף של החלטה מיום 9.3.2010 ואילו זמן קצר לאחר מכן הוגשה לבית משפט השלום בקשה שעניינה ביטול ההסכמה, ולמעשה, עיון חוזר בהחלטת בית משפט השלום אשר נתנה תוקף להסכמה בין הצדדים. מנוסח אותה בקשה מטעם העורר (אשר הוגשה לעיוני על ידי המשיבה דווקא) עולה כי הנימוקים לבקשה נשענים על נוסח התסקיר בעניינו של העורר, אלא שתסקיר זה ניתן כבר ביום 7.3.2010, טרם הושגה ההסכמה הדיונית. הבקשה אינה מפרטת את ההצדקות לעיון מחדש בהחלטת בית משפט השלום מיום 9.3.2010, כגון שינוי נסיבות כלשהו או גילוי ראיות חדשות בין המועד שבו ניתן להסכמה תוקף של החלטה לבין מועד הגשת הבקשה.

13.

לעניין הראיות לכאורה, באת כוח המשיבה הצביעה, בצדק, על כך שהעורר לא חלק, טרם הודעת הערעור שלפניי, על קביעתה של כבוד השופטת רג'יניאנו בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. תחת זאת, בחר הוא להגיע להסכמה דיונית עם המשיבה במטרה לשפר את תנאי מעצר הבית שבו הוא היה נתון ולאחר מכן, פעל לביטול הסכמה זו. אף בבקשה הדחופה לקביעת מועד דיון שהוגשה מטעם העורר לבית משפט השלום ביום 22.3.2010 לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אלא התמקד בסוגיית המסוכנות.

לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת רג'יניאנו ) קבע כי הראיות שבידי המשיבה עומדות במבחן הראיות לכאורה שנקבע בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2)133 (1996) (להלן: עניין זאדה ), קרי, שיש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה בסופו של ההליך הפלילי. בית המשפט המחוזי קבע באותה החלטה כי הודאתו של המשיב הינה מפורטת וכי "ניכר על פניו שלא מדובר במי שבודה את הדברים מליבו אלא שמתאר מעשים שחווה". בית המשפט המחוזי אף ציין, כי בידי המשיבה קיים גם "דבר מה" הנדרש להודאה. בית המשפט המחוזי אמנם לא פירט את מהותו של אותו "דבר מה", אולם ניתן להבין כי הוא אימץ את הסבר המשיבה לעניין זה כפי שהוצג לפניו וכפי שחזרה עליו באת כוח המשיבה גם בדיון שנערך לפניי. החלטה זו אושרה גם על ידי כבוד השופט סטולר בהחלטתו מיום 12.4.2010, שעליה הוגש ערר זה. אף אני סבור כי במקרה הנוכחי עומדות הראיות שבידי המשיבה במבחן שנקבע בעניין זאדה . ניכר כי העורר מסר בהודעותיו במשטרה פירוט רב אודות המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לכך מצטרפות הראיות המאששות את עובדת שהותו של העורר בקרב הילדים המוזכרים בכתב האישום במסגרת עבודתו כשמרטף, שעשויות להוות "דבר מה" הנחוץ במקרה של הודאה. ויודגש, המשקל שצריך להינתן לכל ראיה ייקבע על ידי הערכאה הדיונית. כל שיש לקבוע בשלב זה הוא האם ישנו סיכוי סביר לכך כי בסיום המשפט יהפכו הראיות הגולמיות שבידי המשיבה לראיות רגילות אשר ניתן יהיה לקבוע על פיהן את אשמת העורר (ראו: עניין זאדה , בעמוד 148 לפסק הדין), וזאת אני סבור כי עלה בידי המשיבה להראות.

14.

בסוגיית המסוכנות, טוען העורר כי היה על בית המשפט לפרש את התסקיר לקולא, לנוכח העמימות העולה ממנו. אכן, בתסקיר נכתב כי אין בידי שירות המבחן לשלול הפחתה ברמת הסיכון הנשקפת מן העורר לביצוע עבירות מין כלפי קטינים, אך מייד לאחר מכן ובשורה התחתונה של התסקיר נכתב כי שירות המבחן אינו ממליץ להסיר את התנאים המגבילים החלים עליו. גם קריאת התסקיר כולו מעלה כי לא עלה בידי שירות המבחן להעריך מה תהיה התנהגותו של העורר במצבים מסויימים. כך למשל מציין שירות המבחן כי מכיוון שהעורר טען כי בדה את המיוחס לו "לא ניתן היה לקבל מידע שיכול היה לסייע בזיהוי הגורמים והמצבים המעלים או מפחיתים את הסיכון". כן צויין כי "במובן זה אנו מתקשים להעריך סיכון במצבו מאחר וישנם מצבים בהם לא נוכל להעריך כיצד צפוי שינהג". לנוכח דברים אלו, ברי כי שירות המבחן התקשה להעריך את רמת הסיכון הנשקפת מן העורר אך הוא לא שלל אותה. אף אם אקבל את עמדת העורר לפיה מנוסח הפסקה האחרונה בתסקיר עולה עמימות מסויימת, הרי שכל שניתן יהיה לומר הוא שהתסקיר, אף אם אפרש את האמור בו לקולא, לא שלל לגמרי את המסוכנות הנשקפת מן העורר, והדבר נלמד אף מהמלצת שירות המבחן שלא להסיר את התנאים המגבילים.

באשר לטענת העורר כי העבירות בוצעו עד שנת 2001 בלבד וכי יש בחלוף הזמן להפחית מן המסוכנות הנשקפת ממנו - אין להתעלם מכך שבחלק הכללי של כתב האישום מוגדרת התקופה הרלוונטית בין השנים 2006-1999 ובאישום הרביעי אף נאמר כי המעשים בוצעו "בתקופה הרלוונטית". לפיכך, אין ממש בטענת העורר לפיה הנאמר בחלק הכללי של כתב האישום סותר את האישומים הספציפיים. יתר על כן, מחומר החקירה שנמסר לעיוני על ידי באת כוח המשיבה עולה כי העורר אישר שהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום אכן בוצעו עד לשנת 2006.

יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי לא קבע כי המסוכנות הנשקפת מן העורר עולה עד כדי צורך להותירו במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים נגדו, הגם שכבוד השופטת רג'יניאנו ציינה, למעלה מן הצורך, כי "אלמלא חלוף הזמן ספק אם היה בנסיבות אלה כדי להסתפק במעצר בית". יתרה מכך, בית המשפט איפשר לעורר לצאת ללימודים ולהתאווררות. תנאים אלו אף הוקלו מכוח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים.

לנוכח קביעתי כי לא ניתן לשלול את המסוכנות הנשקפת מן העורר, אני סבור כי התנאים אשר הוחלו על העורר במסגרת ההסכמה הדיונית משקפים איזון ראוי בין מסוכנות אפשרית זו לבין הנסיבות המקלות הרלוונטיות.

15.

לנוכח כל האמור, אני דוחה את הערר.